דור תיקון הנפש // נעמי סובול

לצד עצרת המליון שהתקיימה בירושלים,  לא היה מי שפספס את הידיעה אודות הבחור היקר ששם קץ לחייו, באותו המעמד. כולם חיפשו להבין איך זה קרה, ובעיקר, בגלל מי או בגלל מה. ככה זה אצלינו בני האדם, מחפשים סיבה להיתלות בה, מישהו להאשים, כדי שנוכל לומר "אההה, בגלל זה". אבל האמת היא, שהמקרה הזה מייצג, צועק ואפילו צורח את מה שכבר מזמן הגיע הזמן שנשמע, וזו העובדה שהדור הזה, עם כל העוצמות שלו, המוסדות המרשימים, והדרך הסלולה, סובל עד מאד ברובד נסתר, שרובינו עוד לא מכירים: הרובד הנפשי.

רוב ההורים לא אוהבים ללמוד בקורסים אודות נוער מתמודד, "אין לנו כח לשמוע כמה אנחנו אולי אשמים, כמה טעויות עשינו, זה כואב לנו די והותר כבר עכשיו!" הם אומרים לי. "אני מרגישה כל כך אשמה!" אומרות לי אימהות בדמעות. ואלו שזה לא פוגש אותם בתוך הבית, יגידו שזה קורה "בגללו, בגללה או בגלל האייפון והטכנולוגיה". בשבוע שעבר כתבנו אודות האייפון כפתרון בחזקת "משכך הכאבים" ולא כמקור הבעיה, היום נצלול יחד עמוק יותר, פנימה.

קהילת אהבת עולם מונה כיום כ-5,000 בתי אב (ולא ספרנו את כל אלו ששומעים אותנו בטלפון או מכירים דרך חברים) , וממה שבדקנו בסקרים וראינו בכנסים, רובן משפחות נורמאליות, אנשי מעלה ובעלי מידות. לא מדובר בקהילת רווחה. לא מדובר במשפחות שבורות. "הגעתי לכנס ודבר ראשון שאמרתי לחברה שלי היה – תראי! יש כאן כל כך הרבה נורמאליים!" סיפרה לי אשה שבוע שעבר. אנו מופתעים לגלות, שזה קורה במשפחות הכי טובות, עם הכוונות, התפילות והמעשים הכי מושקעים ועדיין…. אז מה הסיבה? מי אשם????

הכי קל לתלות את מה שקורה אצל הנוער שלנו בהאשמה עצמית, בהאשמת בן או בת הזוג, באשמת החברה או בסביבה בה הילד גדל. הכי קל לשפוט בשקט (או בקול) היכן ההורים טעו. כשקרה מה שקרה שבוע שעבר בעצרת, היו רבים שישר הפנו אצבע מאשימה לחברים שלו, לדברים שקרו ברקע. האם מישהו שאל איך הוא הגיע למצב הזה? מה קרה שהוא לא הסתדר כמו כולם בחברה? מה קרה שהוא הרגיש בודד? למה הוא לא הצליח להסתדר? חרדה חברתית או קושי חברתי, הם תוצאה. הם לא שורש.

החברה משקפת לאדם את מה שיש (או אין) בו. זוגיות עושה את אותו הדבר. ולא, אנחנו לא מחפשים אשמים, אני מנסה להוביל לנקודה קריטית ממש, והיא ללמוד לזהות שורש.

כשאנו לומדים לזהות שורש, אנו יכולים לפתח רגישות והבנה, לרכוש כלים והדרכה, איך לעזור בשלבים שלפני. הופ, אני כבר שומעת את קולה של האשמה צורחת לי באוזן "ולמה לא ידעת את זה קודם?? כשעוד אפשר היה להציל את… ואת…"?? אנחנו שואלים את עצמינו למה לא ידענו מספיק כשהם היו קטנים או לפני שדברים הסתבכו? וזו הסיבה שגם חלקינו לא רוצים לדעת "אחרי" על מנת לא ליפול שוב ישר אל תוך בור האשמה, בור שאין ממנו כמעט דרך חזרה.

התשובה היא, שכל מה שנלמד יחד בפוסטים הקרובים אודות סיבות לתסבוכות, איננו מידע של השכל בלבד, אלא מידע שעל הלב לעכל ורק אחר כך על המוח לתרגם למעשים. על כל הישות שלנו להתכוונן להבנות חדשות, וכדי לקבל הבנות כאלו, נדרשת רשות או במילים פשוטות: נדרש כלי והכלי הזה נבנה ומתרחב דווקא על ידי כאב.

כשכואב לנו, התודעה שלנו מתרחבת. יש בה מקום להבין תהליכים עמוקים. נפתחים בנו רבדים שלא היו שם קודם. כאב הוא מנוף. הוא לא מטרה בפני עצמה ולא עונש. הוא הזמנה להבנות שעל הלב להבין מבפנים, הבנות שהשכל הבין מבחוץ והכאב פותח שער להבין בחזקת בינה מחוברת, כזו שתדע אחר כך לפעול, לעזור, לחמול ולהושיט יד ולב לעזרה בע"ה.

לכל דבר יש את הזמן שלו, והקב"ה קובע מתי הרגע הנכון שנבין. שנצליח לראות. שנוכל לעבור בשער החמלה וההבנה.

וכעת, אני מבקשת לצעוד אתכם לארבעת שורשי המצוקות העיקריות של הנוער כיום, אלו שמתחילות כקשיים חברתיים, מתפתחות לדחיה ומשם הדרך קצרה לנשירה, ניתוק, ובמקרים קשים, אף לאובדנות חלילה.

כן, הגיע הזמן לדבר על זה, ללמוד לקרוא את המפה, להתעורר למציאות בה נוער מתמודד בחזית עצומה וחדשה ושמה: עולם הנפש.

ככל שמתרבה השפע, הקלות והנוחות שסביבנו בעולם החומרי של החד פעמי והמיקרוגל, הברקודים ומשקאות האנרגיה, לצד כמות המידע הבלתי נתפס הזמינה לכל דורש (ושאינו דורש), הרגשות נדחקים לפינה וסובלים ממיסוך וערפל, טשטוש ודחק.

רובינו יודעים לזהות כיום פוסט טראומה, אבל האם אנו יודעים לזהות מצוקה נפשית בסיסית, כזו שלפחות אחד לעשר סובל ממנה? האם אנו מודעים לעבודה שהשפע ועומס הרעש, התחרות והמירוץ לשלמות ואושר וכמות הפרטים בהם אנו חיים, הינם טריגר לאלו שיש להם פילטרים עדינים יותר, לאלו שיש להם נפש שעובדת אחרת?

הדור הזה שונה מהדור שלנו בכל קנה מידה. ההתמודדות שלהם אינה במסירות נפש להגיע לישיבה בעיר לובלין בצעידה ברגל של כמה חודשים ואיננה מסירות נפש ללמוד תורה בצל הקומוניזם. ההתמודדות שלהם איננה במלחמות על הזכות לשמור שבת או למול את הבנים. המלחמה האחרונה, הינה במישור חדש, עמוק, אחרון. וזהו מישור הנפש (כפי שמבואר באריכות גם בספרי פנימיות וגם אצל הרב בויאר שליט"א שהדור האחרון יתקן את רובד הנפש).

תיקונו של אדם הראשון, התפרס על פני ששת אלפים שנה, כאשר לכל יחידת זמן יש את החלק שלה בתיקון נפש, רוח ונשמה (נר"ן). הגענו ליישורת אחרונה (ראו פוסט קודם למי שהפסיד), בה אנו פוגשים את תיקון הנפש. רבי נחמן מברסלב כבר כתב מזמן את מעשיית "תבואת השיגעון", והיא מתייחסת בדיוק לתקופה שלנו, וגדולי עולם אמרו שהתקופה האחרונה תהיה בחזקת "בית חולים לחולי הנפש". ואידך זיל גמור. אנחנו כבר לא ממש בטוחים מי "איבד את זה", הנוער או אנחנו, מה שבטוח הוא שעלינו ללמוד כאן סוגיה חדשה שתאיר לנו את הדרך ובעיקר, תסיר מאתנו טונות של אשמה, תזקוף לנו את הכתפיים בחזרה ותאפשר לאויר להיכנס לריאות ולמוח ולעשות שם סדר שיקנה לנו כלים לעבוד עם האתגרים הללו. אם זה מה שה' מבקש שנתקן, הננו.

בואו נעשה רגע סדר במישור המדובר: ובכן, מהי נפש?

נשמה – משכנה במוח. התודעה והקדושה. הנשמה קשורה לחכמה והבנה, והיא חלק אלוק ממעל. היא מדרגת ההכרה וההשגה ומאירה לאדם מחשבות ותובנות של אמת וקדושה. היא מתגלה בלימוד תורה לשמה, בהעמקה ובהשגה רוחנית. זו דבקות בה' באמצעות דעת ותבונה (דורות ראשונים).

רוח – המניע הרגשי  והמוסרי. הרוח נוגעת בכוחות הנפשיים העדינים כגון אהבה ויראה, עבודת המידות, עולם המוסר. הרוח שוכנת בלב, והיא מתווכת בין הנפש הגופנית לבין הנשמה. דרכה האדם מפתח רגשות בקדושה כגון תפילה, דבקות ויראת הרוממות (תקופת החסידות וכו').

נפש – החלק הנמוך ביותר בנשמה , הצד הקרוב יותר לגוף המחיה אותו ומקשר בין חומר לרוח. קשורה לכוחות החיים הפיזיים ועולם הרגש ומשכנה בכבד. תפקיד החלק הזה הוא לבטא את עבודת ה' המעשית בקיום המצוות באופן מעשי ואת החיות הפשוטה לעבודת ה'. זו נקודת החיבור בין רוח לחומר. הנפש הינה השורש ממנה יוצאים הרגשות, דור אחרון שמנוהל על ידי רגשות ומוצף רגשית על ידי העולם בחוץ (לא בא לי… לא מרגיש לי… מה קרה לדור הזה?? הוא עבר למישור הרגש).

על מנת לדבר עם הדור בשפה שהוא מבין ומתחבר אליו, עלינו המבוגרים ללמוד יותר את השפה הרגשית ואיך לדבר ללב שלהם, לא רק אל המוח. למי מכם שטרם שמע את הפודקסטים שלי בנושא "תקשורת עם מתבגרים בדורינו", אתם מוזמנים בקישור כאן >>

כל זה טוב ויפה עם נוער רגיל. אבל מה השתבש או צרח ברובד הנפש אצל הנוער שמתמודד?? נוער שנמצא בסיכון אמיתי או מהבהב סימני מצוקה ?

זה לא קורה ביום אחד ולא סתם כי מתחשק להם . זה לא "יצר הרע", זה הרבה מעבר.

מדובר בנוער שהיו ילדים נפלאים. חכמים. ורגישים מאד. אז מה השתבש? התשובה היא שלא השתבש אלא העמיק. הפער, הבור, הקושי. כשישנו מבנה נפשי שאיננו "בפס הייצור" אלא בעבודת יד של עומק של רגש ורגישות, בגיל ההתבגרות נוצר פער בלתי ניתן להכלה, מפני שמצטרפים לחגיגה הורמונים, התפתחות נוירולוגית ופיזיולוגית, שנמצאים בפער ולא מרצון. אלא ממבנה.

ארבעת המבנים שנמצאים בקבוצת הסיכון הם:
ילדי הקשב, ילדים שסובלים מחוסר ויסות רגשי HSP, הפרעות התנהגות כגון ODD ולקויות תקשורת וילדים שעברו טראומה או טראומה מורכבת.

כל אחד מהקטגוריות האלו הוא עולם ומלואו. לאף אחד מהם אין כפתור שלוחצים עליו והעניין מסתדר, אלא תהליך ושפה שצריכים לימוד.

הטעות הכי גדולה שניתן לעשות זה להתייחס לנוער כזה כאל "נוער רגיל" ולצפות "לתוצאות רגילות". הם על תדר אחר. רגישים הרבה יותר, חווים בעוצמה אחרת לגמרי, מווסתים אחרת, מפרשים מציאות וקודים חברתיים אחרת. מבינים אתכם ואת העולם, אחרת.

יש להם גם איכויות אחרות ועומקים שרק הם יכולים להגיע אליהם לצד ראדרים רגישים וחושים מחודדים לכל זיוף. הם שוחרי צדק ואמת, ולא ממש מסונכרנים עם החברה בגלאי ההתבגרות, מה שמאד מקשה עליהם חברתית.

לא, אלו לא בעיות שצריך למצוא להם "פתרון או תרופה", מדובר בחתך נוער שנמצא כמעט בכל בית, ובוודאי שבכל כיתה או שיעור / וועד. כשלומדים לזהות חוסר ויסות רגשי, לומדים לזהות גם רגישות יתר. כשלומדים לזהות הפרעת קשב, לומדים להבין שאימפולסיביות איננה חוצפה אלא חוסר ויסות שצריך מענה. כהורים וכמורים, יש כל כך הרבה שאנחנו יכולים לעשות ולהיות עבורם כדי לבנות בהם כלים שאיתם הם יצאו לחיים אנשים מלאי רגש ועוצמות רכות, עם שפה משלהם, שפה שתלמד גם אחרים להיות רגישים וקשובים יותר. יצירתיים ומחוברים באופן אוטנטי למי שהם.

זו לא תקלה במערכת. זה חלק מתוכנית אלוקית ללמד אותנו חמלה, רגישות והבנה. הם באים ללמד אותנו מהו חיבור רגשי ללא שיפוט, ללא קיבעון מחשבתי "שרק ככה אפשר", ללמד אותנו לא להאמין רק למראה עיניים אלא בעיקר לכוונת הלב.

אם יש לכם ילד רגיש מאד, אימפולסיבי מאד, סגור ומופנם מאד, עוצמתי מאד, זו לא בעיה. זו קריאה. זו הזמנה להסיר את האשמה המיותרת, ולקחת אחריות על למידה משמעותית והבנה של מה שקורה בין שורות התלמידים, בין אחים , בתוך המשפחות הכי טובות, שיש להם גם צעירים מהקולקציה החדשה, של המאה ועשרים .

ילדי הגאולה מתקנים ברובד אחרון, רובד הנפש. לנו נותר לא להשאיר אותם להתמודד לבדם עם בלבול, ניתוק וחרדה, אלא להיות שם עבורם, בדור שכל כך צמא לחיבור בין נפש ורוח, בין גוף ונשמה.