הגיעה שעת השי"ן 

"גידלנו 9 ילדים, כולם בדרך ה'. פתאום, בילדה העשירית,
אנחנו מרגישים ששום דבר מכל מה שהכרנו, לא עובד איתה! מה השתנה"?
שאל אותי בתסכול אבא משכמו ומעלה.

שבוע שעבר מסרתי הרצאה לנשות חינוך בדרום.
פתחתי את ההרצאה ושאלתי האם המורות מרגישות
שמשהו מהותי השתנה אצל התלמידות מאז הקורונה.
עוד לא סיימתי את שאלתי, וכולן ענו "חד משמעית, כן"!.

זו שאלה שאני כמעט תמיד פותחת איתה:
בהרצאות למורות, למנהלות, לנשות חינוך. ותמיד התשובה היא "כן, משהו מהותי השתנה".
השאלה הבאה שלי היא: אז מדוע אנו ממשיכים עם אותו הדבר ומצפים לתוצאה הקודמת?
אם הדור השתנה, אולי גם השפה והגישה דורשים התאמה? .

זה לא סתם שישנם כל כך הרבה ילדי קשב, ילדי HSP (רגישות יתר) וילדי טראומות בדור הזה.
הוא זועק לשינוי של שפה, של גישה, ההזמנה והבקשה לשינוי, על השולחן ולא בכדי.

הגענו לשעת השי"ן. מי שלא מכיר, מדובר בביטוי צבאי שפירושו הוא
הרגע המדויק בו מתחילים לפעול לפי תכנית מתוכננת מראש.
מדובר בתיאום מדויק בזמן, כמו שעת תחילת פעולה צבאית או מבצע- "שעת השין".

אז כן, גם אנחנו נמצאים בפתחה של שעת השין,
דהיינו הרגע בו דברים משתנים ומתחלפים ועלינו לפעול
לפי תוכנית מתוכננת מראש, על ידי בורא עולם בכבודו ובעצמו.
אנו מתכוננים לשעת הגאולה העומדת בפתח:
עם שפה מותאמת, כלי קיבול מותאמים וקצב מותאם.
הנוער שלנו, מהווה את המפתח והשיעור, השער והסיפור,
שמלמדים אותנו ומכינים אותנו, לרגע הגדול הזה.

הגאון מוילנא בספרו "קול התור", מסביר ששת אלפי שנות הבריאה,
מקבילות לששת ימי הבריאה, עד להגעה לתכלית –השבת.
ישנה חלוקה נוספת של 6,000 ל-24 שעות היממה.
אם תחלקו ששת אלפים ב-24
תגלו שאנו עומדים בשעה האחרונה שלפני כניסת השבת!

ההבנה הזו, שופכת הרבה מאד אור על מה שקורה עם הדור הצעיר,
ובעיקר שופכת אור על השפה שלנו איתם.
ההתנהלות שלנו בימות החול ובערב שבת – שונה.
הקצב שונה. מרחב הפעילות שונה.
כמות הלחץ, ההספקים, העומסים לצד השאיפה להגיע למנוחה,
– שונים מאשר בימות החול הרגילים.

אבא אחד סיפר לי שהוא שאל את בנו, הלומד בישיבה למתמודדים,
מה הם למדו על אלול השנה. הבן ענה לו:
"אם היו מדברים איתנו על אלול בשבוע הראשון של הזמן,
כולנו היינו בורחים מהישיבה, אי אפשר עם הלחץ הזה"!.
התשובה שלו משקפת את הלך הדור, לא רק של המתמודדים הגלויים, אלא גם של הסמויים.
של אלו שהם בשלבי ניתוק או קור רוחני, הם כמהים לשפה אחרת,
כזו שתחבר אותם, לא כזו שתפחיד אותם.
(מה, רק אהבה?? שואלים הורים ואנשי חינוך מבוהלים, קראו עד הסוף.)

במעבר מיום שישי לשבת, ישנו זמן שנקרא "בין השמשות".
בשעה זו של בין השמשות, הכל מעורבב:
כמעט קודש ועדיין חול. יום ולילה. גם הדור שלנו, מכיל בתוכו
את הילדים המחוברים והילדים המנותקים.
יש לנו שתי צורות הנהגה המעורבבות זו בזו ושתיהן שואפות להגיע לרגע בו שבת נכנסת,
ואחדות עוטפת את הכל.

הרמח"ל מסביר בספרו דרך ה', וכן מוסבר במקורות נוספים (כתבי האר"י דעת תבונות, מאמר הגאולה וכו'),
שעד דורו של משיח הבורא מנהיג את עולמו בבחינת הנהגת "אדנות" שפירושה הנהגת שכר ועונש, הנהגת דין ,
צמצום והסתר המאפשרים בחירה חופשית. ההנהגה פועלת דרך חוקי הטבע
והיחס הוא של אדון לעבד. זוהי ההנהגה בתקופת הגלות.

הפירוש הפשוט של זה הוא שאנו, כדור אחרון של תקופת הנהגה זו,
הורגלנו, התנהגנו, חונכנו וחינכנו לעשיה, למסירות נפש. להתקדמות. ליראת ה'.
כל עבודת ה' שלנו מושתת על עולם המוסר, ההתנהגות, יראת השמים, למידה, שמירה.
עבודת ה' היתה מתוך מסירות והתמסרות, ויתורים ושייכות קהילתית.
שכר ועונש לצד מסירות נפש.
היום? מרגיש שהדור הצעיר איבד את זה.

בנביא מלאכי כתוב שלקראת בואו של משיח "יראי חטא ימאסו",
מוסבר על דרך הפנימיות שהדור הצעיר ימאס בדיבורים של "יראת חטא",
זה ירחיק אותם, יפחיד אותם, ינתק אותם.
הם כבר לא יתחברו לשפה של "הנהגת האדנות",
הם מכינים את הקרקע לשלב הבא.

אז מה עושים , תכלס?
אם דיבורי תקנון ואיומים בגהנום- לא עובדים איתם, אם כל מה שהם רוצים זה "כאן ועכשיו"
ומרגישים מנותקים עקב היותם דור של שפע בלתי ניתן לתיאור, בו כל מה שמעסיק אותם
זה איזה מותג של בגד הם יקנו או היכן תהיה החופשה הבאה,
או איזה מתוך היצע של 20 בקבוקי שמפו לקנות, איך נדבר איתם על רוחניות בכלל?
"את מי זה מעניין"??? . המורות מרגישות שחלק מהחומר הפך להיות "לא רלוונטי"
לא בגלל התוכן, אלא בגלל מי שאמור לקלוט אותו.
סוג של תדר שלא מתחבר.
אנו מנסים להילחם בסמפטומים במקום לחבר את השורש.

התדר אכן השתנה, רק שאף אחד לא עצר לומר לנו את זה או להסביר לנו איך זה עובד.

הספרים הקדושים, מגלים לנו את מפת הדרכים.
מספרים לנו, שבשעה האחרונה, שעת השי"ן, (נותרו 215 שנה בלבד, בהחלט שעה אחרונה ביחס לששת אלפים),
ישנן כבר הכנות נמרצות לשבת ומשהו מהותי משתנה באויר.

נפגוש לחץ של הספקים, עומס נפשי מטורף, פיזור הדעת, בלאגן.
"אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת"… נשמע מוכר?
כל זה לא היה בשנות ה90 כשאנחנו גדלנו אל תוך עולם של השקפה,
בניית זהות, קשרים חברתיים עמוקים, מרחבים.

הדור הצעיר פוגש היום את הרשתות החברתיות העמוסות בתחרותיות וחיצוניות שטוחה
(גם אם זה "רק" סטטוסים "חרדיים"), פרסומות ענק במגזינים (החרדיים)
שמספרים על החופשה הבאה, פאת קאסטם או לייס, וראש השנה בדובאיי עם גדולי החזנים,
חנויות עמוסות בחומריות בשלל צבעים ומחירים, עומס מידע, עומס פרטים,
עומס תחרות, עומס הספקים, עומס דרישות מערכת,
ואפס מקום או מרחב פשוט להרגיש. להיות. לפגוש באמת. להאט את הקצב.

האם חשבתם מתי בפעם האחרונה, מישהו הסתכל עליכם בעיניים כשדיברו איתכם?
מתי בפעם האחרונה עצרתם להסתכל לשמיים (במקום לארץ, אל תוך צג הטלפון?)
לעצור לנשום עמוק ולעשות כלום פשוט של הויה מחוברת ושקט שמאפשר לכם לשמוע את עצמכם?

אם נעצור רגע או שניים ללמוד במקום להתנגד, נגלה משהו מדהים.
הנוער המתמודד, מהווה רק את קצה הקרחון. מהווה את השיעור בהקצנה שלו.
אבל האמת היא, שמדובר בשיעור דורי, בשער הכנה ענק, שער שמכין את הלבבות לשעת הש'- הלא היא שבת.

הדור של היום, מואס בלחץ. מואס ב"כולם עושים וככה צריך", התעייף מלרוץ ללא חיבור.
הנוער שלנו מחפש את העיניים שלנו ואת הלב. מחפש קשר ושייכות.
מחפש הוויה, לא הספקים. במילה פשוטה אחת: מחפש להרגיש נוכחות של אמת.

מתי בפעם האחרונה כיבינו נייד כשנכנסנו הביתה, או ישבנו איתם על הספה ודיברנו על דה והא,
בלי שום עיתון, טלפון או הסחת הדעת באמצע? מתי בפעם האחרונה, ירדנו לגינה עם הילדים או הנכדים
בלי שום טכנולוגיה באופק ופשוט נהננו? האם זה לא מה שקורה בשבת?

בשבת, כולנו ביחד , אין הסחות הדעת , לא מדברים על מה עוד צריך להספיק ולאן לרוץ,
יושבים יחד, מדברים, אוכלים, נפגשים. לא ממהרים. לא מספיקים, פשוט מחוברים ונוכחים.
שמתם לב, עד כמה קשה למתמודדים עד בלתי נסבלת היא השבת?
בדיוק מהמקום הזה של קושי וכאב לפגוש את עצמם ללא רעשי רקע. "תנו לנו רק לברוח".

לא צריך להרחיק לכת עד למתמודדי קצה כדי לראות לאן הדור הזה הולך,
או יותר נכון, ממה הוא בורח. להמשיך באותם הכלים, של "צריך וצריך ומהר מהר", לא עובד יותר.
הגענו לשעת השי"ן, השעה בה כל מה שהלב מבקש ומחפש הוא שייכות, נוכחות וחיבור.
נוכחות מיטיבה. אהבה עוטפת של אחדות ושלווה.

השפע בו הדור הזה גדל, נועד לחשוף את הצמא למשמעות.
אין צורך לרדוף יותר אחר הקמת תשתיות, הספקים והישרדות.
הדור המתבגר כיום, צמא למשהו אחר, שאולי מתבטא בשלב ראשון כניתוק,
אך האמת היא, שהוא פשוט שבע מ"צריך צריך, מהר מהר",
הוא כבר קרוץ מחומר אחר, מחומר של בין השמשות של ערב שבת.

הוא מכין אותנו לגאולה, על ידי הסרת ערלת הלב, שאוטמת אותנו, בלחץ ההישרדות, בבהלת הגלות.
הם מקלפים מאתנו הרגלים של שנים, בהם רצנו, התרוצצנו, בנינו, ייסדנו, השרשנו.
מזמינים אותנו לשבת איתם על הספה (עם בירה, או גיטרה)
וללמוד להקשיב. לרחשי הלב המיובש שמחפש קצת מים של חיים, קשר וחיבור.

בזמן הגאולה העתידה, נגלה שכל חלקי הסיפור, היו חלקים של סיפור אהבה אחד גדול.
המסך יעלה ונגלה כמה היינו אהובים ושייכים תמיד, גם כשהרגשנו כל כך רחוקים.
הילדים שלנו, מתאמנים איתנו ומכינים בנו את הכלים שיוכלו לקבל את האהבה הזו.
מלמדים ומכשירים את הלב שלנו להתרחב, לראות מעבר לעשיה, לראות לב.

"אהבה רבה אהבתנו", בתפילת ערבית, בה החושך מכסה ארץ, האהבה קודמת ליראה
(בשחרית אנו אומרים "ליראה ולאהבה את שמך").

שתי ההנהגות, הנהגת היראה והנהגת האהבה, הולכות בשעת השמשות כאחת.
זו מתמעטת, וזו מתרבה. עד שתכלה האחת, ותתגלה השנייה. (רמח"ל, דעת תבונות, מאמר הגאולה)
הנהגת המשפט, תתחלף לקראת הגאולה, בהנהגת האחדות בה נגלה,
שגם המשפט היה כולו מאהבה. רק שבאותו הזמן, האהבה תתגלה במלואה.
נגלה שהיינו תמיד בחזקת "אהבת עולם" (אהבה שאיננה תלויה בדבר).

ומי אם לא ילדינו המתמודדים מלמדים אותנו, בדיוק את זה?
להעמיק באחדות, לאהוב ללא תנאי, לראות מעבר, לחפש את הטוב מעבר לתפאורה שלהם.
לחפש את נקודות החיבור ביננו במקום להתמקד במה שמרחיק ומפריד.
הם מבקשים לגעת ולפתוח לנו את הלב, זה שננעל על סורג ובריח של הספקים,
יעדים, הצלחות, אישורים.

אז מהי הנהגת ושפת האהבה? מהי השפה אותה הם מבינים?
לשם כך, עלינו לשחרר את התפיסה שלנו, בה על כולם לצאת אותו הדבר.
שחינוך הוא פס ייצור של הצלחות והעיקר ברזומה הוא "באיזו ישיבה הוא לומד וכמה היא מרוויחה לשעה".
להשתחרר מכבלי התודעה שאומרת לנו שעלינו להספיק כמה שיותר
ושיעילות (רושם…) והספקים קודמים לחיבור עם הלב.
להאט את הקצב, ואת המשימות. להסתכל בעיניים ,
לפגוש ולא לפחד משאלות.

לשאול יותר, להוכיח ולפקד – פחות.
להיות פתוחים ללמוד את שפת הנוכחות,
שפתה של השבת,
לפתוח את השער ללבבות.