הכלה לא נכונה – מתכון לאסון? / פוסט מוצ"ש

"תגידי, אני אמור לטוס איתו מחלקה ראשונה ולקחת הלוואה לטיול בחו"ל בשם הריפוי שלו"? שאל אותי אבא אחד שבוע שעבר. "הוא קנה קורקינט חשמלי ועכשיו הוא רוצה אחד יותר משודרג, עלינו לקנות לו כדי שיירגע?- אין לדבר סוף"! אמרה לי אמא אחרת.

"הוא צורך גראס. אנחנו אמורים לממן את זה, הרי אין לו כסף והוא עלול לגנוב"? שאלה אותי אמא מודאגת ובוכה. ואבא אחד ממש התרגז כשהוא סיפר לי שבכל פעם שהמתמודד שלו רעב, אשתו מרגישה צורך לקום ולהכין לו אוכל טרי, גם אם זה באמצע הלילה, "השתגענו"? הוא שאל.

כל הפעולות הללו, נעשות מתוך מקום של אהבה מצד אחד וערבוב גדול בין הכלה, לבין המשמעות האמיתית שלה.

לא יודעת איך הבנו שהכלה פירושה ריצוי או מחיקה. שהכלה פירושה לקנות ולעטוף את המתמודד בכל מה שהוא יכול אי פעם לחלום עליו (ועדיף כמה שיותר גרנדיוזי ויקר) כי רק כך הוא ירגיש שהוא אהוב באמת. שאהבה ללא תנאי פירושה לטגן שניצלים בשלוש לפנות בוקר, ולנקות להם את החדר.

איכשהו בלבלנו בין המושגים "אהבה ללא תנאי" לנתינה לא מותאמת, לקניות מוגזמות ולחוויות קצה, הכל בשם "האהבה וההכלה". בואו נעשה יחד סדר ונדייק את התהליך.

מהי הכלה?

המילה "הכלה" היא אחת המילים הכי לא מובנות בעולם ההורות. הורים רבים שומעים "להכיל" ומבינים: לוותר, להסכים, לא להציב גבולות או לא להגיב. בפועל, המשמעות המקצועית כמעט הפוכה.

הכלה אינה ריצוי אלא החזקה

אחת הטעויות הנפוצות ביותר היא לחשוב שהכלה פירושה להסכים עם הילד, לוותר לו או לאפשר כל התנהגות. אבל הכלה אינה ריצוי, והכלה אינה ויתור על גבולות. היא הרבה יותר מורכבת והאמת היא שהיא טומנת בחובה את סוד הריפוי בע"ה, כי היא זו שבונה בנפש פנימה את מה שכל כך חסר לה – עוגן.

הכלה היא כמו כוס שמחזיקה מים: הרגשות הם המים וההכלה היא הכוס.

תפקידה של הכוס אינו לעצור את המים מלהיות מים, אלא לתת להם מקום בטוח שבו יוכלו להיות מבלי להישפך לכל עבר. כאשר הכוס קטנה מדי, המים גולשים החוצה. כאשר הכוס גדולה ויציבה, גם אם מוזגים לתוכה מים רבים (וסוערים!), היא ממשיכה להחזיק אותם.

כך גם בהורות.

כאשר נער מגיע הביתה וצועק: "אני שונא את בית הספר הזה! אני לא חוזר לשם יותר!" ריצוי יישמע כך: "אם כל כך קשה לך, אל תלך מחר."מאבק ישמע כך: "די כבר עם הדרמות שלך! מחר אתה הולך, נקודה." אבל הכלה נשמעת אחרת לגמרי: "אני שומעת כמה היום הזה היה קשה עבורך. אתה נשמע ממש מותש וכועס. בוא נשב רגע (הפסקה, צינון. רגיעה- לא מדברים תוך כדי פיצוץ הצפה או דרמה!). אחר כך נחשוב יחד מה עושים לגבי מחר."

שימו לב למה קרה כאן- ההורה לא ויתר על בית הספר אבל הוא גם לא נלחם ברגש, הוא החזיק אותו. הוא נתן לרגש מקום, מבלי לתת לו לנהל את המציאות. זו המשמעות האמיתית של הכלה. וואו כמה שזה מורכב, בעיקר בגלל העובדה, שההצפה הרגשית שלהם, מטרגטת את הרגשות שלנו: אשמה, חרדה, שליטה או פחד.

כשמדובר בילדים שחוו היקשרות בריאה עם ההורים והסביבה שלהם, יש להם אמון שאתם באמת רואים את הרגשות שלהם , מתקפים אותם ועוזרים להם לצלוח את הסערה- שלב ההכלה אמור לעבוד. כשמכילים נכון, הצד השני נרגע.

אבל מה קורה עם נוער מתמודד, שאין לו אמון בסיסי בהיקשרות בטוחה? שעבר טראומה או שיש לו רגישות גבוהה מאד וכל המציאות שלו נחוות בוולויום אחר, והוא בטוח שכל מה שאתם אומרים מתפרש נגדו ושאתם לא מבינים אותו בכלל? כל השפה שלו מסתכמת בבריחה, ניתוק או התקפה? איך מייצרים הכלה כשהצד השני מדבר שפה שאנחנו לא מכירים, שפה של טראומה וחוסר אמון בסיסי?

עם נוער מתמודד אנו נדרשים "לעלות כיתה" לרמת הכלה / החזקה הרבה יותר משודרגת ובוגרת. לא מספיק לומר "אני מבינה שאתה כועס. אני מבינה כמה קשה לך". כי האמת היא, שאנחנו לא. מצד החוויה שלהם – אף אחד לא באמת מבין. הם אומרים ומטיחים משהו אחד, אבל בעומק, הם מכוונים למשהו אחר לחלוטין, ואת המסר העמוק, רובינו מפספסים.

כשמדובר בהכלה (ואהבה ללא תנאי) לנוער מאתגר, הפשט הוא שעלינו לעבור לתקשר איתם ברובד העמוק, לא ברובד השטחי, אותו הם אומרים או מתנהגים. אלא למערכת ההפעלה שלהם.

וכאן בדיוק טמונה המצוקה הגדולה.

נוער מתמודד מרגיש שאף אחד לא מבין אותו באמת. שהוא בודד. ההתנהגות הפוגענית והתוקפנית שלו מהווה מעטפת הגנה והדיפה שנועדה לשמור על הרגשות הפגועים שלו מחשיפה ומפגיעה נוספת. כשאנו מתמודדים עם נוער שזקוק לריפוי, עלינו לשים את הדגש על היקשרות בטוחה ופחות על ניסיונות תיקון התנהגות, וזה מתאפשר רק כאשר אנו מצליחים לתקשר מעבר להתנהגות.

אין שום תועלת בכך שנחסוך לו התמודדות עם המציאות שהוא יצר או שנפתור לו אותה כל הזמן. השאלה האמיתית היא האם אנחנו עוברים את האירוע יחד איתו (בהחזקה, בשיתוף, בהכלה אמיתית) או שאנחנו משדרים לו "אמרתי לך. מגיע לך. אני לא מבין מה הבעיה. למה ציפית אחרי כזו התנהגות? אנחנו נעשה הכל כדי לטייח , לטשטש או להחליק את זה, לא באמת קרה כלום".

כי האמת היא – שקרה. ועוד איך. הם לא זקוקים שנטייח או שנפתור להם, הם זקוקים למורה דרך. למישהו שמאמין שהם יכולים לצאת משם למרות ועל אף כל הקשיים והכשלונות. והמישהו הזה הוא אתם. יד ביד, ביחד. לא באופן שמקטין אותם, אלא באופן שמגדל אותם מתוך הבנה עמוקה, ונסביר.

התקשרה אלי אמא וסיפרה לי שבנה בן ה15 נתפס בגניבה של אופניים חשמליות. זו לא הפעם הראשונה שלו, רק שהפעם הוא נתפס במצלמות והוא נדרש לשלם קנס של 5,000 ₪ בנוסף להחזרת הגניבה. היא שאלה אותי האם עליה לשלם את הקנס שלו (הוא לא ביקש עזרה, היא הציעה עוד לפני שהוא דיבר איתה ולו בשביל לחסוך לו את התסבוכת). שאלתי אותה מדוע שתשלם? והיא ענתה שהיא הבינה, שעם נוער מתמודד צריך "להכיל אותם ולקבל אותם כמות שהם". וזה אומר שאת אמורה לעודד פשע? שאלתי אותה. אם תשלמי לו, הוא עלול להסתבך שוב. ושוב. ושוב. את רוצה לראות אותו בבית הסוהר בגיל 18? מה הוא לומד מההתנהגות שלך כלפיו? שאלתי אותה.

האם הנבוכה הבינה את הנקודה אבל ניסתה להבין איך היא אמורה להיות איתו, להחזיק אותו ועם זאת לא לוותר לו או לשלם לו בכל פעם על מנת לחסוך לו "צרות" (או במילה אחרת: למידה). נכון, כואב מאד לראות אותם מסתבכים. נכון, כואב מאד לראות אותם נלחמים בנו. אבל חשוב להבין שהם לא נלחמים בנו, אלא בהרגשה שאף אחד לא מבין אותם. הם מחפשים קרקע יציבה שתוכל לשאת את סערות הנפש שלהם. איך עושים את זה נכון?

הכלה היא הרבה יותר מאמפטיה, היא החזקה. היא ויסות רגשי של מבוגר שמחזיק ילד משתולל ועוזר לו להרגיש שהוא לא לבד שם, שהרגש שלו מוחזק. נותן לו הרגשת בטחון היקשרותי- שם קרה השבר מלכתחילה, משם התחיל כל הסיפור להסתבך ושם גופא נמצא התיקון "ונפשו קשורה בנפשו".

אחד הדברים שמעמיקים את המצוקה של הנוער זו ההרגשה שלא רואים אותי או שהודפים וכועסים עליי, דהיינו דוחים אותי. ההתנהגות שלהם מזמינה בדיוק את התגובות האלו, ואם ניזכר בכלל שכל מי שנפגע בדר"כ עלול להפוך לפוגע, הכלל הזה תקף גם כאן בהקשר הרגשי.

מי שהודף את כולם, מרגיש דחוי. מי שנלחם בכולם, מרגיש בודד או מותקף. מי שמתנתק, מרגיש לא שייך. ועכשיו נסכם את כל האמור בדוגמא חיה מהשטח, סיפור שספרה לי אמא בקהילת אהבת עולם.

הסיפור שסיפרה לי שרה:

"לא מזמן ביקרנו אצל הפסיכיאטר, ביקור מעקב רגיל. הבת שלי, בת ה16 נכנסה יחד איתי והתשאול התחיל. היא כרגיל, לא דיברה כמעט בכלל, היתה עסוקה עם הטלפון שלה. ענתה בכן ולא, וכשהיא נשאלה שאלה יותר מורכבת , היא פנתה אליי 'אמא, תסבירי לה את'. באיזשהו שלב היא איבדה איתנו קשר והתחילה לבהות. השיחה עברה להיות ביני לבין הפסיכיטאר, שסקר את המקרה שלה , שאל שאלות עומק שהציפו דברים נוספים ורצה לגשת למרשם כשהבת שלי התפרצה והתחילה לצעוק ולבקש ממני לצאת מהחדר.

יצאתי. השארתי אותם לדבר בלעדיי ושמעתי מעבר לדלת את הבכי הנסער שלה. היא הגיעה לפיצוץ. המעבר היה כל כך חד, שהייתי מופתעת איך לא זיהיתי שהנה זה מגיע שוב. לקחתי אויר, ניסיתי לשמור על פוקוס ולא להתערבב עם כל זה. היה לי מורכב. היא יצאה, ביקשה שאני אכנס חזרה.

לאחר שאני יצאתי מהמרפאה, אני מגלה שהיא איננה. לא מחכה לי, לא בחוץ. לא עונה לי בטלפון. היא פשוט תפסה מונית, ונסעה משם. כשהיא ענתה סוף סוף, היא היתה חנוקה מבכי וצעקה עליי "את זו שצריכה טיפול! את זו שצריכה פסיכיאטר! אני לגמרי נורמאלית, זו את, מתי תביני שזו את!?"

הרגשתי אגרוף לפנים. שהעלבון עולה לי לגרון. לקחתי יום חופש מהעבודה, השקעתי כל כך הרבה זמן, אנרגיה וכסף כדי לעזור לה! וזו הכרת התודה שלה? חוצפנית. כפויית טובה. לא ארחיב אילו מילים נוספות רצו לי בראש. רציתי לצרוח. רציתי לבכות.

עצרתי מונית. לא היתה לי דרך אחרת לחזור הביתה מהחור בו היתה המרפאה, וכל הדרך החזקתי את הדמעות. הגעתי הביתה. דבר ראשון נתתי לסכר שלי מקום לשחרר את כל הרגשות הקשים שלי. היי, אני גם בן אדם. נפגעתי. רק אחרי שהדמעות שטפו אותי, אחרי שהצלחתי לדבר על כך עם חברה קרובה ולפרוק קצת תסכול ועלבון, אספתי את עצמי מחדש.

כל כך רציתי להתקשר ולהשליך עליה את כל הרגשות האלו, לדרוש ממנה להתיישר. לבקש סליחה. להסביר לה כמה אני רוצה את טובתה וכמה היא לא הבינה את התמונה. כמה היא תקועה בעצמה והגיע הזמן שתתבגר. ככל שהמשפטים האלו התגבשו לי יותר ויותר במוח, הבנתי עד כמה אני עצמי מוצפת, והדבר הנכון ביותר כעת יהיה פשוט לשתוק. ללכת לנוח. להרפות.

במקום לומר לה את כל זה, פניתי לקב"ה ושיתפתי אותו בכאב הצורב. היי, לא יכול להיות שעברתי את הביזיון הזה סתם. אמרתי לו. תחבק אותי אתה.

אחרי שעברו שעתיים והרגשתי קצת יותר נוכחת, ניסיתי לשחזר את מה שהיה. הפעם, לא מהצד שלי, אלא מהצד שלה. נוער מתמודד, פועל רק מהצד שלו. אין לו את היכולת להתחשב בצד שכנגד כרגע. הוא פשוט לא קיים כשאתה בהישרדות תמידית.

פתאום יכולתי לראות איך כל העלבון שלה צף מחדש. כל רצף הכשלונות, הדחיות, חוסר ההצלחה שלה במוסדות הלימודים. דמיינתי את עצמי בת 16 יושבת אצל הפסיכיאטר (!!!) ושומעת את אמא שלי מספרת כמה לא הצלחתי לאורך השנים. כמה כל מוסד לימודים הסתיים בכישלון. איזה בושות! מה יותר פשוט מלעשות "השלכה" לצד השני? הנזק והבושות האלו לא יכולים להישאר אצלי, זהו כדור אדמה לוהט, בואו נזרוק אותו בחזרה. וזה בדיוק מה שהיא עשתה. לא בכוונה. לא מתוך רצון להכאיב לי. אלא מתוך רצון הישרדותי. לא היתה לה דרך אחרת שהיא מכירה.

נזכרתי במשמעות של המילה הכלה שלמדנו אצלך בקורס, נזכרתי בעוגן ההיקשרותי וראיתי כמה הספינה שלה מטלטלת בסערה, לא מצליחה להתייצב. בחרתי לעבור ממצב של "אמא פגועה", לאמא עוגן. לא בגלל שמגיע לה. לא בגלל שהכאב שלי לא ראוי. הכל נכון. אבל המצב כעת הוא לא מצב של חינוך או הדדיות בקשר, אלא של פצוע מחוסר הכרה שזקוק לעזרה רפואית דחופה, ורק אני יכולה כעת לתת אותה.

עטיתי על עצמי את אפוד ההצלה הדמיוני שלי, זה שמאפשר לי לעבור מצבים, ממצב של אמא פגועה לאמא הצלה, וישבתי לכתוב לה הודעה שתרכך גם את ליבי, לא רק את שלה:

יקרה שלי, אני חושבת עלייך הרבה מאז שיצאנו מהרופא.

אני יודעת שהיום היה לך קשה מאוד. אני לא יכולה לדעת בדיוק מה עבר עלייך בפנים, אבל ראיתי כמה כאב לך, וכמה הדברים שנאמרו שם פגעו בך. אני מתארת לעצמי שזה הרגיש מאוד מציף, מפחיד ואפילו מעליב. כשאמרת לי שאת חושבת שאני נגדך, מאוד כאב לי לשמוע שככה הרגשת. אם זו הייתה החוויה שלך, אני מצטערת שכך זה נחווה אצלך. מעולם לא הייתי נגדך, וגם היום לא הייתי.

לא חשוב לי עכשיו מי צדק ומי טעה. לא חשוב לי לשכנע אותך בכלום. חשוב לי רק שתדעי דבר אחד: אני איתך.

אני לא מסתכלת עלייך דרך אבחנות, הגדרות או מילים של רופאים. אני רואה את הלב שלך, את הרגישות שלך, את הכוחות שלך, את הרצון הגדול שלך, וגם את הקושי שאת מתמודדת איתו. שום דבר מכל זה לא משנה את מי שאת בעיניי – נשמה נוצצת, ולא גורע אפילו לרגע מהאהבה שלי אלייך.

אני יודעת שאולי עכשיו את כועסת עליי, ואולי אפילו קשה לך להאמין לי. זה בסדר. אני לא נבהלת מהכעס שלך ולא הולכת לשום מקום בגללו. גם אם עכשיו את מרגישה שאני לא מבינה אותך, אני לא אפסיק לנסות להבין אותך.

הלוואי שיכולתי לקחת ממך אפילו קצת מהכאב שהרגשת היום. אני לא יכולה לעשות את זה, אבל אני כן יכולה להבטיח לך שלא תצטרכי לשאת אותו לבד. אני ואבא כאן איתך. כולנו כאן איתך.

את לא צריכה להוכיח לי שום דבר. לא להיות מושלמת, לא להיות חזקה, ולא להיות אחרת. את הבת שלי, ואני אוהבת אותך בדיוק כפי שאת. ומעריכה כל צעד וכל מלחמה שאת נלחמת. כל הישג שלך הוא אדיר ויקר בעייני.  

גם אם עכשיו את לא מרגישה את זה – אני תמיד בעדך, תמיד לצידך, ותמיד מאמינה בך.

אוהבת אותך מאוד, אמא.

****

(היא שלחה לי העתק של המכתב המקורי. כל יתר הפרטים טושטשו לבקשתה)

***

הסיפור הזה הוא אחד המכוננים ששמעתי. מהסיבה הפשוטה, הוא מקפל בתוכו את כל תורת ההכלה כולה, בצורה הכי ממחישה שיש. האמא לא ריצתה. לא התנצלה. לא התווכחה. לא הסבירה למה היא צודקת והבת לא מבינה. לא פיצתה. היא החזיקה את המורכבות, ולימדה את ביתה להכיל את הרגשות של עצמה, כשהיא מוחזקת. לזה קוראים ויסות.

הכלה היא אפוא היכולת לשאת את רגשותיו של הילד מבלי להיבהל מהם, מבלי לבטל אותם ומבלי לתת להם לנהל את המציאות. היא אינה חולשה, אלא אחד הביטויים הגבוהים ביותר של חוזק רגשי. דווקא משום שההורה נשאר יציב, הילד יכול לשאול ממנו יציבות עד שמערכת הוויסות שלו תלמד להחזיק את עצמה.

על מנת לווסת רגשות קשים, עלינו להיות מסוגלים לעבור ממצב מתגונן, הודף, נלחם, מרצה, למצב שמסוגל להיכנס לנעליים של הצד השני ולהגיש עזרה למקום הפגוע שנמצא מעבר לכל זה. זוכרים את אפוד ההצלה שלכם? כאן הזמן להשתמש בו. לא מכירה דרך אחרת לעבור ממצב של הורה פגוע, למצב של הורה עוגן. פשוט תחליפו תפקידים. כשאנחנו עוטים תלבושת מקצועית, המשלב שלנו משתנה. אנחנו הופכים מהורה, לאיש הצלה. לרופא. לאחות במרפאה. ואז מתאפשר לנו לשאול את השאלות הנכונות ולהכנס לראש שלהם מהמקום הפצוע, מהעיניים והלב הכואב שלהם:

"מה כואב? היכן? מה במה שקרה הציף או בייש? הלוואי ויכולנו לקחת חלק מהכאב שלך. אנחנו איתך, תמיד. הערך שלך אף פעם לא תלוי בכשלונות או בהגדרות רפואיות / חברתיות". ייצוב הקרקע. השלכת העוגן חזרה לקרקעית והחזקה של הספינה המטלטלת בין הגלים הסוערים של רגש מוצף. בדיוק כמו שאנו מבקשים מהקב"ה להיות איתנו במצבים בהם אנחנו עצמינו מאבדים את זה.

"כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ. כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ" (ישעיהו מ"ג).

בברכת חזקו ואמצו, זו עבודה שמביאה כף זכות אדירה על עמ"י,
הכלה ואהבה שרואה מעבר. אהבה שרואה שבר ומהות,
אהבה שלא מתערבבת עם מעשים,
אלא רואה נשמה שכמהה מחדש להיקשרות.

תרצו ללמוד לעומק וגם לתרגל עם קבוצה את כל הכלים הנדירים האלו?
מוזמנות לקורסים הקרובים שלנו, ראו בעמוד הקורסים באתר.