המילה הכלה, טומנת בחובה כל כך הרבה בלאגן, חוסר בהירות,
ובעיקר עלולה להוות תחליף קל וזמין למילה "ריצוי".
ואם יש משהו שמסוכן להורה להיות, הרי זה סמרטוט.
אבל כולם אומרים לנו "תכילו, תכילו", אנו מקבלים את ההרגשה שזו מילת קסם
שאם רק נשתוק, נבליג, נקבל ("ללא תנאי!"), נקנה להם הכל,
נהיה שם עבורם תמיד, הבעיה והקושי אמורים להסתדר, לא???

הורים אחרים מפחדים מהמילה הכלה, כי אם אנחנו "מסכימים"
אולי זה פשוט נותן לגיטמציה לכל החטאים כולם? מה, השתגענו??

אם לא עוצרים רגע לברר היטב מה משמעות המילה "הכלה" או "קבלה",
לא רק שהאתגר לא מסתדר, פעמים רבות הוא מחריף ומקצין, מהסיבה הפשוטה:
אנחנו, ההורים, פשוט לא בכיוון.

כמה שיחות יש לי עם הורים מיואשים שאומרים לי
שהם ניסו כבר הכל: הכילו, קנו, שתקו, הבליגו, והמצב רק נהיה גרוע יותר.
"לא רק שהמצב החריף, אנחנו נהיינו מותשים.
איבדנו כיוון, לזה התכוונו כשאמרו לקבל אותם"??

בואו נעשה ביחד קצת סדר.

כנקודת מוצא, עלינו להבין , אחת ולתמיד, למה הכוונה "לקבל ללא תנאי".
ולמה זה כל כך חשוב. ותאמינו לי, זה לא מה שאנשים נוטים לחשוב/ להבין.
ישנו הבדל ענק בין קבלה לבין לגיטימיציה, בין הכלה לבין ריצוי.
בין הכלה לבין מה שהיא באמת. ונסביר.

לקבל ללא תנאי כמפתח ראשי לריפוי של נוער, אין הכוונה:
להימחק לידם, לשכוח מכל הגבולות הקיימים (כולל הכי בסיסיים),
לרצות אותם, לוותר כל הזמן, לתת להם להוביל משטר של טרור בבית.
לא יודעת מהיכן הורים קיבלו את ההשראה להתנהלות גורפת
שמוחקת אותם לגמרי ומשאירה אותם תשושים עד כלות הכוחות.
אלא מה כן?

בואו נלמד רגע יחד מה משמעות המילה "קבלה".
לקבל מישהו, האם זה אומר לרצות אותו? האם זה אומר להיות כמוהו?
האם זה אומר לוותר עליי? מה זה אומר לקבל מישהו?
השאלה היותר קשה היא, איך אפשר לקבל,
כשבפנים, הלב שורף/ כועס/ שונא/ מתנגד??

סיפרה לי אמא לא מזמן שהדבר שהיא הכי היתה רוצה
זה לומר לבת שלה שהיא אוהבת אותה. היא גם למדה ומבינה
שזה ה-דבר שהיא צריכה לעשות.
"אבל אני ממש לא מצליחה לומר לה את זה, הלב שלי מלא שנאה",
היא הודתה במבוכה גדולה, וכנות גדולה עוד יותר.

נכון. בואו נודה על האמת:
נוער מתמודד מעורר בנו את כל הדובים.
קולות ורגשות שלא הכרנו ולא האמנו על עצמינו שאי פעם נרגיש
כך מול ילד, בשר מבשרינו. יש הורים שמרגישים אשמה,
יש בושה, חוסר אונים, דחיה, שנאה וכעס.
כל הרגשות האלו, הם מנעד שמספר לנו סיפור משמעותי וחשוב אחד.
וכשנדע מהו הסיפור, נוכל להתחיל לעבוד נכון.

רגש קשה מעורר בנו תוצאה אחת: התנגדות.
התנגדות, משמעה אמירה פנימית שצורחת:
"קחו את זה ממני, אני לא מסכימ/ה!" לא רוצים את זה! לא יכול להיות!
זה לא אמור לקרות לנו! הילד הזה מחרב לנו את כל הבית/ החיים/ הנישואין! די!!!
הצעקה הפנימית הזו, באה לידי ביטוי ברגשות קשים שמושלכים על הנער/ה.
אבל האמת היא, שאם נקרא לרגשות בשמם,
הכותרת המשותפת לכולם הינה: התנגדות.

להתנגדות יש סיפור לספר לנו. והסיפור הזה הוא עלינו, לא עליהם.
כפי ששיתפה אותי בעלת תשובה שכל פעם שהבת שלה יוצאת מהבית בלבוש לא צנוע,
היא, האמא, כל כך מתביישת. "מה, אחרי כל הדרך שעשיתי, מה יגידו אחרים??
המשפחה תחשוב שלא הצליח לנו בחינוך, אחרי הכל….".
כן, אלו מחשבות ורגשות לגמרי לגיטימיים ונורמאליים,
השאלה המרכזית היא על מי אנחנו בוחרים להשליך את הרגשות הקשים שלנו.
על הנער שלנו, או שנבחר לקבל קודם כל את עצמינו,
דהיינו להסכים שזה מה שאנחנו מרגישים. ויש לזה סיבה.

הורה אחר סיפר לי שכל פעם שמעיפים את הבן שלו חזרה הביתה מהישיבה,
הוא מתפוצץ: "מה הוא חושב לעצמו, שהחיים זה פיקניק, כל היום בטן גב???".
כשבררנו יותר לעומק מה באמת כואב להורה הזה,
התברר שהאבא הזה עובד כל כך קשה ונמצא בכאלו עומסים,
שכל מה שהנפש שלו משוועת זה לטיפונת "בטן גב" והנה,
הבחור שלו עושה את זה כל היום כולו. מפוצץ.
וכן . זה דורש כנות מדהימה על מנת להגיע לתובנות האלו. וגם אומץ.

לקבל, אומר דבר ראשון: להסכים. להספיק לטייח. ללמוד לספר את הסיפור הנכון. האמיתי.
להסכים לעובדה שכואב לנו ושאנחנו מתנגדים לסיפור הזה. לקושי. לאתגר. לניסיון.
ההתנגדות מספרת לנו סיפור עמוק על האכזבה, כאב או דחיה,
שאנחנו עצמינו כל כך מפחדים להרגיש.
היא מספרת לנו סיפור עמוק על החוויה האישית שלנו, אם רק נקשיב.

השלב הבא, והוא יכול לקרות רק אחרי שקיבלנו את העובדה שקיימת התנגדות,
ולמדנו לקרוא לרגשות שלנו עצמינו בשם ולתת להם מקום,
היא ללמוד להסכים לקבל את הסיפור של הנוער שלנו, ללא התנגדות.
עם הסכמה פנימית למצב. עם הסכמה שכאן אנחנו מונחים כרגע.
עם הסכמה להיות נוכחים בתהליך ללא דחיפות
לייצר שינוי מיידי או לפתור בעיה ברגע. עם הסכמה.

הסכמה, היא מילה גדולה. ענקית ממש.

ביהדות קוראים לזה "הכנעה". להיכנע לרצון ה' ללא התנגדות פנימית,
מתוך מקום בחירי שאומר "הנני". אם זה המצב שהריבונו של עולם תווה עבורינו,
אני מסכימ/ה ללמוד. אנחנו מסכימים להיות. מסכימים ללוות את הנשמה הזו בגדילתה,
למרות ועל אף הקושי.

אהבה, היא שלב גבוה של אחדות. ואי אפשר לזייף אהבה.
הכלה, היא הפרדה שמאפשרת לנו להחזיק רגשות קשים של אחרים,
בלי להתערבב איתם, פשוט לתת להם מקום. לנוח. להיות. לקבל שם ומקום ומרחב בטוח.

וכל זאת מתאפשר כשקיים שלב הבסיס, המכריע והחשוב מכולם- קבלה
שמשמעותה הסכמה לקבל את המצב. וזו כל "תורת הקבלה", על רגל אחת.