את הסיפור הבא, שמעתי מכלי ראשון. הוא כל כך פשוט לכאורה, ועם זאת, כל כך גאוני.
מדובר בסיפור שיכול לקרות לכל אחד מאתנו, ביום יום, עם המתמודדים שלנו, או הסביבה הקרובה אלינו,
והאופן בו נהגו בסיפור הזה, מפעים בעיניי ומגלם עקרון אחד קריטי ביחסי אנוש,
ובמיוחד, במערכת שבין הורים למתבגרים.
סיפרה לי אשה שהיא עברה אלימות רגשית במשך שנים מקרובת משפחה.
עוד שנה, ועוד אחת, לקח לה המון זמן להבין שמשהו פשוט לא בסדר במערכת היחסים הזו.
כשנפל האסימון והיא יצאה מהקשר, הנפש שלה התחילה לצרוח, היא הרגישה שהיא פשוט מתפרקת.
יום אחד היא אמרה לאמא שלה: "אמא, אני לא יכולה יותר! לא שומרת יותר שבת!!!!".
כאן נכנס הקטע המדהים. אמא שלה לא נבהלה (ואם כן, היא לא הראתה את זה!),
לא שכנעה אותה שהיא "טועה" ולא החליפה צבעים. היא גם לא צעקה עליה "שאם ככה, היא לא יכולה לגור בבית הזה"!
היא פשוט חיבקה אותה ואמרה לה "נשמה שלי, אני תמיד אהיה איתך, יעבור מה שיעבור".
"את לא מבינה מה שהמשפט הזה עשה לי", אמרה לי אותה אשה, כיום נשואה ואמא לילדים.
"הרגשתי שאני מתפרקת, ואמא שלי ראתה את זה. היא לא התייחסה למילים שלי,
היא התייחסה למה שעובר עליי, היא היתה איתי,
היתה העוגן שלי בתקופה הכי משוגעת, אחרת הייתי מאבדת שפיות".
למה שהאמא הזו עשתה, קוראים אמפטיה.
אמפטיה, זו היכולת להקשיב למה שנאמר.
בלי להקטין את הצד השני ובלי לבקר אותו. בלי לרחם עליו באופן מחליש.
פשוט להיות שם עבורו כמו שובר גלים:
יציב, נוכח. איתן. אני כאן. למה שתצטרכי.
שום דבר לא יפריד ביננו או יגרום לי לעזוב אותך. הכל בסדר.
אמפטיה, זו אחת מצורת הביטוי העמוקות של אהבה.
כשאנו מעניקים אמפטיה למישהו אחר, אנחנו בעצם נותנים לו מקום להיות ולהניח חבילות.
מקום להיות הוא או היא, ללא מסיכות או צורך לרצות או להחזיק לבד יותר.
פשוט מקום להרגיש, לבכות, להיות הם. נשמע פשוט, נכון?
האמת היא, שרובינו שכחנו איך זה מרגיש להיות אמפטיים
ואז אנחנו מוצאים את עצמינו מול מתבגרים שפחות רוצים לדבר איתנו
או זורקים לנו משפט כמו "רק רציתי שמישהו יקשיב לי!".
ואנחנו שואלים את עצמנו, למה הם התכוונו? בדיוק לזה-
ליכולת להיות בנוכחות שקטה, יציבה, מקשיבה.
אמא אחרת סיפרה לי שהיא נכנסה לחדר של הבת המתמודדת שלה
בשבת אחר הצהריים (פחות מומלץ…) וראתה מה שראתה.
היא החווירה, הסתובבה לצאת, והבת שלה התריסה ואמרה לה "אז אני לא שומרת שבת, אוקיי"??.
האמא הזו, לקחה נשימה עמוקה, הסתובבה לבת המתמודדת שלה ואמרה לה
"זה לא מה שיעמוד ביננו, את תמיד תהיי ביתי". ויצאה.
שנים אחר כך, הבת הזו כבר שומרת שבת ב"ה ,
כי לא השבת היתה הנקודה, אלא הבחינה, היכן יש לה מקום בעולם.
היכן היא יכולה להתפרק בלי שיבהלו ממנה.
היכן היא יכולה להניח את מה שהיא מרגישה בלי שיבקשו ממנה ללכת.
האם אמפטיה אומרת לקבל הכל, בכל זמן ובכל מצב?
לא. אמפטיה איננה מצב פאסיבי, אלא מהווה מענה אקטיבי לבקשה
דהיינו שאם מישהו פונה אלינו ומבקש לשתף, או זורק לנו משפט של כאב או תסכול,
שם מגיעה מקומה של האמפטיה. היא כמו רטיה קרה שמניחים על כוויה לוהטת.
היא שותקת שתיקה מרפאת. היא מתבוננת.
היא מרגיעה ומוציאה את רוח הלחימה ומנשבת במקומה רוח של הבנה. של מקום.
כמה מאתנו היו רוצים פשוט לקבל קצת אמפטיה. "כל כך קשה לי עם הילד הזה!". נכון, זה קשה.
"ואין לי תמיכה משפחתית בכלל!", את מספרת שאת עוברת את זה לבד? אני איתך מתי שאת צריכה!
וכן על זה הדרך. מילים של אמפטיה הן כמו טל תחיה. נותנות כח ותקוה.
זו מתנה שכל אחד רוצה לקבל, ועוד יותר, יכול גם לתת.
נשאר לנו פחות לדבר, לדאוג, לחשוש או להתגונן, ולהתחיל להקשיב.
הקשבה עמוקה וחומלת, לשקף את הכאב, ולתת בחזרה מילים של ריפוי.
מילים שמאפשרות חיבוק, קשר ומקום.
