אני זוכרת שפגשתי אמא אחת,
שסיפרה לי כמה היא כבר השלימה עם המצב,
וממש תומכת בבנות שלה (יש לה כמה שנשרו)
וכולם אוהבים אותן, והן מרגישות בבית
וסה"כ המצב איתן בסדר,
רק שהיא באופן כללי, מרגישה בדיכאון.
מרגישה שהיא עצובה. שהיא לא מצליחה
לגרד את עצמה מהמיטה.

"למה זה קורה לי"? היא שאלה אותי,
"חשבתי שכבר השלמתי עם המצב".

השיחה הזו הלכה איתי כמה ימים,
חשבתי עליה הרבה.

חשוב שנבין:
יש שכל ויש רגש, ואנחנו מורכבים משניהם.

עבודה שכלית של קבלה היא חשובה
ודורשת מאמץ, למידה והתמסרות.

אבל לא פחות חשוב,
לוודא שהרגש שלנו לא מפגר מאחור,
או גרוע מכך, נשכח או נקבר,
כי "אין לנו זמן עכשיו לרגשות".

היכולת לשמוח, לחיות חיים מלאים,
להתרגש ולאהוב, תלויה בלב פועם. חי. מרגיש.

כדי שנוכל להרגיש את כל הרגשות האלו,
שבלעדיהם החיים שטוחים ואפורים
והדיכאון והעצב שולטים בנו,
כמה שזה נשמע אולי מופרכך,
עלינו לתת מקום גם לכאב.

לא לכבות או להשתיק אותו בכח,
כמו שאמרה לי אמא אחת:
"כבר נגמרו לי הדמעות, חלאס,
לא רוצה לחשוב על זה יותר,
אני רק עם הפנים קדימה",

אם היא באמת היתה כבר בשלב 5,
שלב התיקון וההשלמה,
היא היתה משדרת שמחה.
נינוחות. קבלה.
היא לא היתה נראית כל כך סובלת.

כל מה שהיא שידרה היה פנים שחורות,
של אשה מרת נפש.

לא קוראים לזה השלמה, אלא הדחקה
של כאב עצום. שמפלח את הלב ולא מוצא דרך
להתנקז נכון החוצה. להתרפא.

אז מה עושים עם הכאב?
נותנים לו להשתלט לנו על החיים?
בואו, יש לנו עוד ילדים ותפקידים…

חשוב להבין מהו ההבדל
בין כאב שגורם סבל ועצב,
לעומת כאב שמגדל אותנו,
ומצמיח משהו חדש.

לא הרבה אחרי שהבת שלי עזבה את שורות הסמינר,
ועלתה על רכבת ההרים של החיים,
אחד הסמינרים הגדולים בירושלים עבר מיקום,
והשתכן ממש מול מקום העבודה שלי.

כל יום, כשהייתי יוצאת מהעבודה,
נאלצתי לפגוש אותן:
את הבנות עם התלבושת כחול תכלת והקוקו האסוף,
והדיבורים של בנות הסמינר על מבחנים ומורות
כשחיכינו יחד, בסוף היום, בתחנת האוטובוס.

דמעות מלאו את עיני,
וליבי שותת דם.

גם אני רוצה!
הבת שלי היתה אמורה להיות אחת מאלו!
הלב שלי צרח. וקינא. וכאב.

למדתי מתי הן יוצאות הביתה,
וממש תיזמנתי את היציאה שלי, חצי שעה אחריהן.

לא יכולתי לפגוש אותן.
ולא ללכת לשמחות של חברות שחיתנו
את בנות הסמינר שלהן, כי זה כאב לי מידי.

זה נורמאלי שאימהות כתבו לי שר"ח אלול
הוא בשבילן כאב אחד גדול,
כשהן רואות את כל הבחורים יוצאים לישיבות,
והבנים שלהן…. יוצאים לרחובות.

הכאב קיים. והוא עצום.

והדרך של כאב להתנקז החוצה,
הוא עם דמעות ומרחב ומקום.

הכאב הוא חלק מתהליך הריפוי שלנו,
וכשנותנים לו מקום , הוא משתחרר.

כשחווים טלטלה ושינויים כל כך גדולים
יכול לקחת כמה חודשים עד שהכאב מתחיל להירגע.
אם אנחנו מרגישים דיכאון או דכדוך
שמתמשכים תקופה ארוכה מידי,
זוהי נורה שמספרת לנו שהכאב לא השתחרר.
הוא הודחק והודחק עד שנוצרה מוגלה
שמשתקת אותנו. זה הזמן לבקש ולקבל עזרה.

חשוב לאפשר לעצמנו לאחר תקופה,
להתקדם מהכאב, למקום של צמיחה וריפוי.

וזה מתאפשר, רק כאשר אנחנו יוצקים
בעדינות, ברכות, ועם הזמן,
אל תוך הכאב – משמעות.

חשבתם פעם על העובדה
שללדת ילד, כרוך בהרבה מאד כאב,
אך בד בבד, כרוך גם בשמחה?

שבלידה התוצאה שווה את הכאב,
והכאב הוא זה שמאפשר את הלידה?

כך ה' רצה, וכך הוא ברא:
דברים משמעותיים באמת,
כמו לידת הגוף, או לידת הנשמה,
כרוכים בכאב. כרוכים בתהליך של הכנעה,
ונכונות לשאת אותו בשביל המטרה הגדולה.

הנה, יצקנו משמעות.
אנחנו לא "סתם סובלים וזה קרה לנו בטעות"
לא. ה' בחר בנו, כהורים, לנשמה הזו.

ללוות אותה במסע,
ולהיות שם בשבילה,
במסע לריפוי נשמתה.

וכל זה מתאפשר,
כשאנחנו יוצקים משמעות בתוך הכאב,
ועוברים בהדרגה לשלב הריפוי והקבלה.