כשנוער נושר מהדרך, הם עוברים משבר משמעותי.
גם אנו, כהורים, חווים משבר לא קטן בכלל.
רוב השיח הציבורי והטיפולי הוא סביב הקושי
האתגר והכאב של הנוער,
המצוקה שלהם ונסיון למצוא עבורם פתרונות.
אבל כמו שאומרים, הפתרון המרכזי,
המונח מתחת לגשר הוא ריפוי הקשר המשפחתי.
בניית אמון וביסוס שייכות מחדש.

ובשביל זה צריך הורים, דהיינו אותנו,
כדי שנוכל להיות במיטבנו ולהתגייס למשימה
הכל כך חשובה הזו של "והשיב לב אבות על בנים",
עלינו לטפל, קודם כל בעצמנו.

אנחנו לא יכולים לעסוק בקירוב קרובים
כשאנחנו טעונים, כועסים או מנותקים רגשית.

עיבוד החוויה הקשה אותה אנו עוברים כהורים,
היא חלק מהמסע אל שחרור וריפוי.
אחרת אנו עלולים למצוא את עצמינו
תקועים בשלב ההכחשה, הניתוק או הכעס.
(לשאלתכם, כעס וניתוק הינם שני צדדים של אותה מטבע).

אנחנו לא רוצים להישאר תקועים לנצח
בשלב בו אנו ממשיכים להאשים
את המערכת / המנהלת / הישיבה,
את השכנים הבלתי מתחשבים,
את הפרעת הקשב והריכוז, או את
המצב המשפחתי שלנו, במצב שנוצר.
חבל. אפשר להתקדם משם קדימה.

אחרי שכעסנו (וזה אנושי, כבר דיברנו על זה)
חשוב להבין שמחכה לנו השלב הבא,
רובד נוסף במסע שלנו
עמוק פנימה והוא נקרא –"מיקוח".

המיקוח מתאפשר רק כאשר אנחנו מפסיקים לזרוק
את האשמה ואת הכעס שלנו החוצה על אחרים,
ומוכנים ובשלים לעבד את הכאב הזה שצף ועולה,
וממלא את כל המרחב.

כשאנחנו מפסיקים לכעוס על אחרים
ומפסיקים לומר "עשו לי , לקחו לי"
(במקרה שלנו, את הילדים שלנו),
מתחיל לאט לאט תהליך בו הכעס,
ממיר את עצמו למיקוח.

מיקוח היא מילה נרדפת לרגשות אשמה:
אם רק הייתי עוצרת את זה בזמן,
אם רק היינו יותר זמינים,
אם רק הייתי מעבירה אותו בית ספר,
אם רק היינו עוברים דירה,
אם רק הייתי ערה יותר למצוקה שלה….
אם רק. ואם רק.

אין הורה שלא עובר את השלב המייסר הזה,
וכמה שהוא מייסר, הוא הכרחי וחיוני, כי הוא מבשר לנו
שהתקדמנו. הפסקנו להאשים אחרים.
כעת האצבע מופנית פנימה במקום החוצה,
ואז באופן טבעי, המנגון הנפשי עובר למיקוח.

המיקוח מזמין אותנו לדיאלוג עם עצמנו.
הוא גורם לנו לשאול ולברר עם עצמנו – האם באמת?

האם באמת יכולנו לעצור את זה בזמן?
(כנראה שלא….)
האם באמת לא רצינו להיות במקסימום של עצמנו?
(כמובן שלא….)
האם באמת לא היינו קשובים?
(סביר להניח שהיינו במקסימום שיכולנו בהתאם לתנאים)
האם באמת היינו צריכים להעביר מסגרת?
(אם היינו חושבים כך אז, היינו עושים את זה)

במילים אחרות:
להאשים את עצמינו, גם לא רלוונטי, כל אחד כאן
עשה את המקסימום שלו, בכלים שהיו לו.
האשמה עצמית גורמת לנו להתבוסס באשליה
שהכל בשליטה שלנו. אפשר לשחרר את זה,
יש ה' בעולם, וכך הוא סובב.

המיקוח קורה כדי להזמין אותנו
לסלוח לעצמינו סוף סוף. לשחרר את זה.

סליחה היא שלב כל כך חיוני בריפוי,
קודם כל שלנו. כהורים.
כל עוד אנחנו כועסים על אחרים,
או על עצמינו,
מתבוססים ברגשות אשמה וצער,
אין לנו מרחב, מקום או יכולת
לאהוב מחדש. לפתוח את הלב (בלי הצורך להתגונן)
ולייצר קשר מתוך מקום יציב ורגוע.

כל עוד לא סלחנו לעצמינו,
המיקוח יגרום לנו לרצות שמישהו רק
ירגיע אותנו ויגיד לנו שאנחנו בסדר.

אני פוגשת הרבה הורים שתקועים בשלב הזה
וזה גורם להם לרדוף אחרי הנוער שלהם
ולשלוח להם הודעות עם עודף ריצוי,
שגורם לנוער שלהם רק להתרחק יותר.

המסרים שהם שולחים
לא מבטאים אהבה ודאגה
(למרות שהם בטוחים שהם כן),
אלא משדרים מצוקה ורצון חבוי ונואש
שהנער/ה יגידו להם שהם כן היו הורים טובים.
שהם לא באמת כועסים עליהם כהורים.
שהם כן היו בסדר.

בואו נשחרר את זה.
ככל שנרדוף יותר אחרי האישור,
המיקוח הפנימי שלנו לא יירגע, והילדים יתרחקו.
כי הם לא הכתובת לאישור שלנו,
ולא יכולים לתת לנו אותו.
הם רוצים אותנו בוגרים ומובילים,
לא ילדים קטנים ומבוהלים.

עלינו ללמוד לתת את האישור והסליחה לעצמינו,
כדי שהם יוכלו לראות בנו,
את מי שאנחנו באמת:

הורים מסורים, אוהבים,
וגם… אנושיים שעושים לפעמים טעויות.
זה בסדר.

כשנוכל להכיל את העובדה הזו,
גם הם יוכלו להכיל אותה,
ואז ייפתח בסיס חדש לקשר
שהוא כנה, אמיתי ומסוגל:

להכיל גם טעויות של שני הצדדים,
ובלי צורך או בקשה סמויה,
לקבל מהם אישורים.
בסופו של יום,
אנחנו כאן המבוגרים.