הנורמאלי האחרון

"עד לא מזמן, אני הייתי שייך לנורמאליים!" אמר לי הורה בכאב השבוע.
"היינו משפחה נורמאלית, אני נמצא בתפקיד נורמאלי, ומוקף באנשים ובנוער נורמאלי,
אני לא מבין מאיפה זה נפל עליי!".
אשה אחרת, סיפרה לי שהיא הגיעה לכנס אימהות של אהבת עולם בחורף,
ונדהמה לראות שכל המשתתפות נראות ממש "נורמאליות"!
היא סיפרה לי שהיא ציפתה לפגוש בתים שבורים ונשים מכל מיני,
וראתה שכולן נראות כל כך משלנו, כל כך נורמאלי, זה הפתיע אותה.
נוער מתמודד הרי אמור לקרות במשפחות מצוקה ושוליים, לא?
אז זהו , שלא. ואכן הפרדוקס מפתיע ומערער גם אותנו:
אם החינוך שלנו היה כל כך נורמאלי, וגם הבתים כל כך נורמאליים,
וכל כך השתדלנו ב"עמלנו אלו הבנים", איך קרה שמצאנו את עצמינו
במציאות כל כך לא נורמאלית? מה השתבש??

אמא אחת הגדילה לומר שהיא מסרבת לקבל את העובדה
שמדובר בניסיון נוסף, ככל הניסיונות. "לגדל נוער מתמודד, זה בכלל לא מלכתחילה,
ולא מרגיש כמו ניסיון שבא לגדל אותי אלא להעניש אותי. זה ממש אבל ממש בדיעבד!"
מי רוצה כזה כאב וכזה צער?? לראות את עמילנו יורד לטמיון!
לא ייתכן שזהו ניסיון ככל הניסיונות, שאחרים מתנסים בהם,
למה זה קורה לנו"? היא שאלה בכאב.

הכאב שלה (ושל כולנו) הלך איתי, העסיק אותי.
אני מכירה אותו הרי מקרוב. תחושת האובדן של הדבר היקר לנו מכל, של העמל, של התקוה,
של העתיד הרוחני והפיזי המוטל פתאום בספק. זה קורע את הלב, כפשוטו ממש.
הדיון הזה, האם מדובר בניסיון או בעונש, האם מדובר בניסיון רגיל או "לא נורמאלי",
שלח אותי לחפש ולהעמיק יותר.
ככל שאני פוגשת יותר ויותר הורים מתמודדים, אני מגלה, כמה עומקים אין סופיים ישנם לכאב,
וכמה משמעות יכולה לרפא, להניח מזור, להדליק אור בעיניים
ולהחזיר אויר לריאות ולמלא את הלב בחוסן ואמונה.

אשה אחת, שלומדת כעת בקורס היועצים שלנו, אמרה לי שבוע שעבר:
"נעמי, את יודעת, הגעתי לקורס כשהרגשתי שאני כבר משתגעת.
כיום, שאנחנו לקראת סופו, אני מרגישה כזו שלווה, שמחה בתפקיד,
ובעיקר- מבינה סוף סוף מה קורה וזה נותן לי כח ואויר.
ושלא תחשבי: הבת שלי לא השתנתה בצורה דרסטית, מה שאיפשר את השינוי אצלי
זו העובדה שקיבלתי בקורס משקפיים חדשות, התבוננות מזויות שלא הכרתי. השתניתי אני".

אכן, כאב הינו בלתי נמנע במצב שלנו, אך עם זאת, כאשר אנו לומדים
"להרכיב משקפיים" של השקפה יהודית עמוקה,
הכאב נרגע, ומאפשר לנו לנשום ובעיקר, לראות סוף סוף את מהות וגודל התפקיד,
מאפשר לנו להרפות ולהבין שה' מוביל כאן מהלך אדיר, שנבחרנו להיות חלק משמעותי ממנו.
יורדות לנו מהכתפיים סלעים של אשמה ובושה, ותופסות את מקומן התמסרות וחוסן של אמונה.

הקושי והכאב הכי גדולים שלנו נמצאים בבטן הרכה- הילדים שלנו.
הרי גדלנו והתחנכו על כך שהמשכיות עמ"י הינה קריטית.
העברת הלפיד, מדור לדור, נמצא בראש מעיינינו.
חינוך טהור, הבית היהודי, הקשר בין הדורות. המשכיות עם ישראל.
והנה, ה-דבר, בה' הידיעה, מתפרק לנגד עינינו.

"תפסיקי, הרוב נורמאליים, את סתם רואה את זה בכל מקום כי את עוסקת בזה",
אמרה לי חברה השבוע, כשדיברנו על כך. "למה את קוראת נורמאליים"? שאלתי.
אני לא מחפשת נורמאלי, אני מחפשת מחובר. והלוואי והיא צודקת, אבל בתכלס',
הסוגיה הולכת ומתרחבת, הטכנולוגיה והבינה המלאכותית כבר כאן,
לגדל נוער ב2025 הפך להיות מאתגר במיוחד,
והמיילים הלחוצים והכואבים שאני מקבלת כל הזמן מהורים דואגים של "פנינו לאן",
מסבירים את הכיוון הכללי: משהו מהותי השתנה, יש כאן מהלך.

"נדרשתי לוותר על כל מה שהאמנתי בו", הוא אמר.
"הייתי בטוח שהבן שלי ימשיך אותי. שנים חיכיתי לו, גידלתי במסירות ואהבה, ועכשיו זה!
הכל מרגיש שהולך לטמיון, בלי שום תקוה, שום אופק, זה מה שה' מבקש ממני?? שאלתי את עצמי.
והתשובה שקיבלתי, נתנה לי את הכח, להתמסר באופן טוטלי, כזה ששם את כל ההבנות והשכל, בצד.
התמסרות טוטאלית ואמונה גם כשהיא נראית סותרת את כל המציאות".
הכירו. המציאות בה ההורה הזה עמד בגבורה עילאית,
הינה לא אחרת מאשר סיפורו אברהם אבינו.

כאשר אני שומעת את המשפטים הללו מהורים, אני תוהה אם אברהם אבינו בעצמו,
לא עמד במהות דומה של ניסיון הגדול מכולם, הניסיון האחרון בעשרת הניסיונות,
הלא הוא: עקידת יצחק.

בדקתי ושאלתי כדי לבדוק האם קיימת הקבלה בין הניסיון הפרטי של אברהם אבינו, כמייסד האומה,
לבין הניסיון הכללי, הרוחבי, בו אנו מתנסים כיום, דור עקבתא דמשיחא. הופתעתי:

אני מזמינה אתכם למסע ממעוף הציפור. להתרומם טפח ושניים מעל הקרקע עייפת המלחמות והכאב,
ולהביט על המציאות הכאוטית שלנו במבט רחב, מבט מואר של אמונה.
(מכאן למיטבי לכת בלבד, ראו הוזהרתם):

♥♥♥♥

הרמב"ן כותב בבראשית כ"ב: הניסיון היה פלא, כי אברהם נצטווה לעקוד את בנו היחיד…
ועם זאת הובטח לו "כי ביצחק יקרא לך זרע"….
הניסיון הזה סותר כל הגיון, הקב"ה הרי בעצמו הבטיח שיצחק ימשיך את השושלת…??
מצד המוסריות, זה הרי לא מוסרי וסותר כל רגש אבהי לשחוט אותו ,
ומצד הרגש מדובר "בבנך יחידך אשר אהבת".
הקורבן של אברהם, היה בכל שלושת המישורים: הגיון, מוסריות ורגש.

בניסיון האחרון של אברהם אבינו, היתה סתירה בין האמונה לבין הרגש, השכל וההבטחה האלוקית.
הניסיון היה : האם תבחר באמונה מוחלטת גם כשהיא נראית ונחוות כסותרת כל דבר?
יצחק אבינו ייצג את ההמשך של כל עמ"י, כל תקוות אברהם לחזון של עם מאמין, נשחטת בשחיטה זו.
זהו לא רק ניסיון של אהבת אב לבנו, אלא של ויתור על כל החזון הרוחני שלו.

האם לא כך אנו מרגישים כהורים, מול הניסיון שלנו, בו לא רק אהבתינו כהורים עומדת למבחן,
אלא גם הפחד הגדול של המשכיות הנער המתמודד שלנו? הבהלה מאובדן הרוחניות והמשכיות הדורות?
"לאן הדור הזה הולך?? מה יהיה עוד עשרים שנה, פני הדור לאן"?? שואלים אותי הורים ומורות מודאגות.
אכן, הניסיון הזה, מערער את כל התשתית, מזמין אותנו עמוק ופנימה, עד שורש ועצם העניין.
בואו נעמיק רגע פנימה:

רבי צדוק מלובלין כותב בספרו פרי לצדיק, וירא:
"לא נבחן אברהם בעקידה אלא על עצם ההסכמה הפנימית", וואו!
הקב"ה הרי לא רצה בסוף את השחיטה בפועל,
הנסיון היה האם אברהם אבינו יסכים לגייס את כל כוחות הנפש להקריב,
גם כשהוא אינו מבין וגם אם זה לא יתבצע בפועל!
נסיון העקידה, היה ניסיון של אהבה והתמסרות טוטאלית.
גם אנו להבדיל, נדרשים לבחור האם יש בנו הסכמה פנימית לצאת לדרך כל כך לא הגיונית לכאורה.

נסיונו של אברהם, לא היה פרטי, אלא היווה יצירה של עמוד תווך רוחני לעתידו של עמ"י כולו.
העקידה נחשבת כדוגמא ותבנית לנסיון האחרון שלפני בוא המשיח,
ודרכו משתקפת ההתמודדות של עם ישראל כולו ערב הגאולה.

כפי שכתב הרמח"ל במאמר הגאולה:
שקודם בא הגאולה, תהיה הסתרה עצומה, ויש שיחשבו שהכל אבוד…
כמו אברהם בעקידה, שנראה כאילו הבטחת ה' תתבטל. ואז, ייודע מי מחזיק באמת.
שהרי הניסיון של העקידה, שיקף פרדוקס באמונה, כך גם דור אחרון לפני משיח,
יהיה נראה שעם ישראל חלילה נשכח, שעתיד הדור נתון בסכנה רוחנית אמיתית,
שההבטחות חלילה לא התקיימו. זהו הניסיון.

אומר הזוהר הקדוש שקודם לגאולה, יהיו דינים קשים.. והקב"ה יבחן את עמו כמו אברהם בעקידה.
רבי צדוק הכהן מלובלין כתב "שדור עקבתא דמשיחא, סודו הוא כמו עקידת יצחק…
מסירות נפש בלי להבין, בלי לראות תוצאה. רק אמונה פשוטה".
הניסיון בדורינו איננו דווקא למות על קידוש ה',
אלא לחיות באמונה גם כשהעולם (והמשפחה..) נראה ונחווה הפוך.

בדומה לעקידה, הקיום הרוחני של הדור לפני בוא משיח לא יתבסס על תמיכה מהסביבה,
מסגרות שיבטיחו המשכיות, או הבנה בחשיבות הדבר, אלא אך ורק על מסירות נפש טוטאלית
ואמונה מוחלטת מתוך ניסיון אישי , של כל אחד ואחד, במיוחד של אלו, שמתנסים בניסיון "העקידה".
עקידת הרצון, השאיפה הטהורה והתקווה, העמל והתפילות:
לראות דור ישרים מבורך, דור המשך.
וכל המציאות מראה הפך. שלכאורה, הכל הלך חלילה לטמיון.

רבי הלל משקלוב, תלמיד הגר"א, מתאר תקופה של בלבול רוחני
והמוני יהודים עוזבים את דרך התורה דווקא כהכנה לגאולה.

רבי צדוק הכהן מלובלין כותב:
"דור עקבתא דמשיחא, אין לו שום סיוע חיצוני, והיראה נרדפת,
ודווקא ממנו תבוא הגאולה, כי לא נשאר אלא לברר ניצוצות שבירידה".
דווקא ירידת הדורות והבלבול הרוחני האדיר שקיים היום, הינם הכנה והכרח לגאולה.

ישנם הורים ואנשים שיגידו שכל מה שנאמר כאן, מדכדך ומייאש.
מה, זה מה שעלינו לעבור? אי אפשר גאולה מוארת, בלי כל הכאוס והצער הזה?
בלי הניסיון המר והנמהר של איבוד הזהות של כל כך הרבה נוער משלנו??
מדוע הירידה הזו הינה בלתי נמנעת, ומה הקשר לניסיון העקידה?

על מנת להגיע לגאולה שלימה, יש לטהר ולתקן את השורש, לרפא אותו, ולהפוך אותו לאור.
כפי שידוע שלעתיד לבוא, הרע עצמו יהפוך לטוב. הוא ייתקן.
כל אור גדול, חייב לבוא דווקא מתוך חושך עמוק
("החושך סיבת האורה", החזו"א).

וכאן מגיע החלק המעודד, תחזיקו חזק:

הרמח"ל כותב שלקראת הגאולה, הרע יתגלה במלואו וזאת כדי להוציא את כל הרע מהמערכת.
דומה לניקוי רעלים של הגוף לפני ריפוי.
האם זה לא בדיוק מה שאנו חווים בדור שלנו?
עוצמת רוע וטומאה של ידעום אבותינו.

ועדיין, אנו מגדלים ילדים בדור הזה, והכאב לראות אותם עוזבים או מתבלבלים , שובר את הלב
ועלול לרסק את האמון והאמונה חלילה כאשר כל מה שתמך בנו באופן חיצוני הולך ונעלם:
התמיכה החברתית, הקהילתית, הרוממות שפעם הרגשנו והלכה ונעלמה לה בתוך הקושי,
אז ורק אז, מתגלה האמונה הפנימית ועוצמות הקשר עם ה', בלי שום עטיפה.
בלי שום כוונת "רווח ושכר". אפילו בלי הבטחת עתיד- "כי ביצחק יקרא לך זרע".
בלי כלום.
כאשר כל מה שעמלנו עליו, חלמנו עליו, בנינו בעמל אין סופי, נלקח מאתנו –
אז נשאר הניסיון הגדול מכולם:
התמסרות טוטאלית למרות ועל אף. זו אמונה בחזקת "אברהם בעקידה".

הניסיון האחרון הינו בשני רבדים מקבלים:
האמונה הבלתי מעורערת שלנו (ההורים) בבורא,
והאמון שעלינו ללמוד להעניק לנשמות המתמודדות של ילדינו,
על מנת לעזור להן לצלוח את התפקיד הייחודי אליו הן נשלחו.

ומה המשמעות העמוקה של המהלך הזה?
לפי הקבלה, יש בעולם ניצוצות קדושה שנפלו לתוך קליפות עמוקות.
לפני הגאולה, הנשמות האחרונות שצריכות להתברר הן הקשות ביותר, ויורדות לעומק החושך.
ודווקא הוא יגלה את אור הגאולה, כי הוא מתמודד עם החושך הכי עמוק.
(האר"י הקדוש והבעל שם טוב).

אנחנו באמת עומדים בנקודת זמן קריטית של ברור זהות פנימית קיומית.
כל העזרים החיצוניים המוכרים לנו, כבר לא עומדים לנו בעת המבחן של "נוער מתמודד".
עלינו לגייס לבחור בטוב, בקשר, באמון, באמונה טוטלית שהכל מושגח
והילדים שלנו נבחרו לתקן תיקונים אחרונים וגדולים עד מאד, דווקא מעמקי החושך.
מתוך משבר זהות. מתוך השבר, להוציא ולגלות את האור.

ככל שמתקדמים לקראת סוף תהליך התיקון,
הנשמות שנשארו לרדת, הינן שורשיות ועמוקות ביותר מצד אחד,
אך גם עטופות ביותר קליפות, חסימות והתנגדויות ובלבולים, מצד שני.

הן עטופות ביותר קליפות, שבויות עמוק יותר,
והברור שלהן מצריך חושך גדול יותר ומאבק עמוק יותר.

הרמח"ל כותב בספרו "דרך ה'",
שככל שמתקרבים יותר אל האור השלם, הרע מתפרץ יותר,
ונשמות "קשות" יורדות כדי שיתוקנו אחרונות".
נשמות שהן מאד גבוהות בשורשן , יורדות לתקן "את הקצה האחרון".
הנשמות האלו לא יורדות לדור של חושך בגלל שהן פחותות,
אלא בגלל שהן מסוגלות לרדת עמוק ולהאיר שם.
במילים אחרות, הקושי של הנשמה, לא מעיד על פחיתותה,
אלא על שליחות ייחודית לתקן מקומות שהאחרים לא הגיעו אליהם.

זה קצת כמו שמנקים בית… קודם מנקים את מה "שמלמעלה"
ורק אחר כך מתכופפים, לנקות מתחת לשולחנות ולארונות במקומות הכי קשים.

לסיכום, קיבלנו נשמות לא "פחות טובות" או "פחות צדיקות",
אלא נשמות שנחצבו ממקום עמוק יותר, ונבחרו ונשמרו לתפקיד אחרון
של היישורת האחרונה של עומק בירור הטוב מתוך עומק הרע.

איך ללוות אותם, לחזק אותן, לתת להן את הכח לעלות מעומק השבי והבור
כשהן נוצצות באור של טוב וטוהר, זהו מסע של עומק ואמונה, כלים והדרכה, ולימוד הוא דורש.

ועדיין, יש את החלק שלנו, שמרגיש פעמים רבות שהוא ננטש, נשכח, כואב, לא נורמאלי,
נמצא בעבר אחד, וכל יתר העוייילם, בעבר השני. בחזקת "אחד היה אברהם".

נכון.

אנו נבחנים ונצרפים בכור ההיתוך של אמונה טוטאלית שנוגדת כל הגיון אנושי
שאומר שמה שאנחנו עוברים עכשיו עם הנוער שלנו "לא נורמאלי".
אנו נבחנים האם ניצוק משמעות ואמון בתפקיד שם בעומק החושך.
אנו נבחנים במבחן האמונה שמאמינה שיש להכל תכלית גם אם זה נוגד את ההגיון והשכל,
ונראה שכל מה שקורה עכשיו הוא "בדיעבד ממש!".

אנו מוזמנים לקלף מצב ותלות חיצוניים, לקלף זהות לא מזוקקת דייה פנימית,
לעבור את הקושי ולדעת שהוא זמני, מתוכנן, מדוייק. ולהגיע דווקא ולמרות הניסיון האחרון הזה,
לתיקון הייחוד, ותיקון הסיום – הלא הוא תיקון האחדות.
תיקון האהבה, ללא תלות וללא תנאי. לזכות לתיקון של עולם שמגלה את
אחדותו של הבורא, ואחדות של לבבות.
"והיה ה' אחד ושמו אחד".תיקון הדעת, הלא הוא החיבור:
בין אבות לבנים, וביננו לבין בורא עולם.

בסוף הגלות נאמר שתמה זכות אבות (שבת נה).
ולפיכך יבוא אליהו הנביא תחילה להחזיר את הקשר לתקפו. לפיכך
"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
בגלל הגלות נוצר מצב בו אין החיבור בין האבות לבנים כראוי,
ולעתיד לבוא, כולם יתחברו בחיבור אחד,
אבות ובנים כאחד – ולב בנים על אבותם. (רמח"ל).

והיה לעת ערב, יהיה אור . אנו במבחן האחרון,
של אמונה טוטאלית, למרות ועל אף.

הכל מושגח, הכל מדוייק, הכל מוביל למקום אחד בטוח ומואר.
נכון, ישנן טלטלות עזות בדרך, והחבל נמתח עד סוף גבול היכולת.
אבל כשמבינים את גודל האירוע, את עומק התיקון, את גדולת וקדושת הרגע הזה,
בו אנו לוקחים אויר וממלאים את הריאות בעוד פיסת אמונה והתמסרות,
אנו מתמלאים בפיסות של מנוחת הנפש,
אנו זוכים להמיר עוד חתיכת חושך ועצב
באור בוהק של ריפוי ונצנוץ של גאולה.

ועוד נזכה בע"ה בהשבת לב אבות, ובנים ובנות, בכח האחדות והאהבה,
ועוד נזכה בקרוב, להמיר עצב וכאב בתכלית של התמסרות
שתוביל ותיצוק בזמן שהגאולה מתקרבת אור גדול של תיקון ורפואה,
"והעם ההולכים בחושך ראו אור גדול".

שנזכה בקרוב,
חזק חזק ונתחזק!