"אני חייבת עזרה, הבת שלי עזבה את הבית ומסרבת לדבר איתי.
לא עונה לשיחות, לא מתקשרת. השארתי לה חבילת אוכל ליד הדירה שבה היא גרה,
והיא אפילו לא פתחה אותה, אני הרוסה מזה!"
שיתפה אמא אחת בכאב.

"נסעתי עד אליו , עם כל הדברים המפנקים שיכולתי לחשוב עליהם,
כשהוא פתח לי את הדלת, הוא ביקש שלא אבוא שוב,
התפרקתי בבכי", כתבה אשה אחרת.

היום נדבר על אחד הנושאים הכואבים ביותר במערכת יחסים עם נוער מתמודד: נתק.
זה קורה במשפחות הכי טובות, אצל האנשים הכי נורמטיביים.
זו תופעה שהורים מסרבים להשלים איתה (ובצדק), מרגישים שממש "חתכו להם בבשר החי".
איך אפשר לחיות כשאחד מהילדים שלנו פשוט "נעלם מהראדר??".
זו אחת ההרגשות הקשות, שאני לא מאחלת אותה לאף הורה.

אני זוכרת את התקופה בה ביתי היקרה היתה בנתק מאתנו (כמעט שנה),
הרגשתי שאני הולכת ברחוב כשהלב שלי מדמם. קטועת איבר נפשי.
כפשוטו ממש. זהו כאב ענק שממלא את כל חדרי הלב, לא משאיר אויר לנשימה.

כשנוער נכנס לעמדה של נתק, קורים דברים מאד קשים בצד שלנו, ההורים:
אנו חווים תחושת דחיה, השפלה, עלבון, ביזיון ופעמים רבות – גם בגידה.
אחרי כל מה שניסינו, עשינו, השקענו, כזו הדיפה?

הקושי עם נתק הוא שאי אפשר אף פעם לדעת כמה זמן הוא ייקח.
דיברו איתי זוג הורים מחו"ל שסיפרו לי שהבת שלהם יום אחד נעלמה מהבית,
ומאז היא בנתק איתם כבר 7 שנים!! זה בלתי נתפס.
כאב שאין לו סוף בכלל.

הבעיה האמיתית מתחילה, כשלא מבינים את השדר שמאחורי הנתק.
שפועלים בכל הכח להחזיר אותם מתוך ניסיון לחדש את הקשר בכל מחיר,
כשפועלים מתוך דחף עצום להרגיע את הלב, והפעולות האלו, רק מרחיקות אותם יותר.
עם נתק, חשוב להבין את הרציונאל, ורק אחר כך נבחר לפעול (או לחדול…).

נתק מהורים, זו פעולה דרסטית. הכי לא הגיונית שקיימת.
כל ילד/ה זקוק להורים שלו, בכל גיל, בכל מצב. מדובר הרי בשורשים.
מה יכול לגרום להם להתנהג ככה?
מזמינה אתכם לצלול איתי פנימה ולגלות כמה דברים שישפכו אור חדש
על נתק ואולי אף בשורה של ריפוי בע"ה.

אם נצליח לשים רגע או שניים בצד את הרגשות הקשים שלנו כהורים,
את הכאב האדיר ואת תחושות הלב הנבגד, אם נצליח לשים בצד רגשות אשמה ,
כעס ובושה, נוכל רגע להקשיב, הרי צריך שניים לטנגו.
אם הבחור בחר לעזוב בצורה דרסטית ללא השארת קו תקשורת פתוח,
יש לכך סיבה. והיא לאו דווקא קשורה אליכם.

הסיבה היא על פי רוב העובדה שהחיכוך עם המוכר ועם תחושת חוסר השייכות והזרות,
כל כך קשים, שהנוער מעדיף להתנתק. פשוט מנסה לייצר מרחב חדש, נקי מרעשים קודמים,
מדעות או ממרחב רגשות שקושר אותו ל"צריך, אל תאכזב, אל תכאיב, צורך לגונן או לרצות",
למקום שבו רק הוא נמצא, ויכול סוף סוף להקשיב למה שעובר עליו.
יכול להתחיל לברר לאן פניו מועדות. להתחיל תהליך של היפרדות
שמאפשרת לו לנשום, לזהות, לברר. לרצות בכלל משהו אחר מכל מה שהסביבה ציפתה, רצתה, ביקשה, דרשה.
כשנער מרגיש שלא קיים עבורו מרחב בטוח ושבלתי ניתן לעשות את תהליך הבירור הזה יחד עם הוריו,
אז הוא מחליט לעשות אותו בלעדיהם. זהו תהליך בו כל מה שהנוער מבקש הוא שנלמד לייצר מרחב.
(ולכן עדיף שנלמד לעשות את זה לפני שהם בורחים מהבית..).

הפספוס שלנו הוא, שאנחנו קוראים את המפה כנטישה.
עומדים שם ומתחננים שהם יחזרו. מחזרים אחריהם בכח ,
מרעיפים עוד ועוד תשומת לב (שלא מתקבלת אלא נהדפת),
מנסים להוכיח להם שהם טועים. אנחנו כן, אנחנו כן, אנחנו כן.

ככל שאנחנו מפעילים יותר "כח" מהסוג הזה, התוצאה צפויה מראש:
קיבלנו עוד מרחק, ועוד נידוי מהמרחב שלהם, כי מתחושת החנק הזו בדיוק, הם מנסים לברוח.
מהתחושה שהם זה אנחנו, ואנחנו זה הם, ושאין להם באמת מרחב נקי
לברר את סך הרעשים שממלא להם את הלב כרגע.

נתק הוא הזמנה (כפויה) שאומרת: הניחו לי. אני זקוק למרחב.
מקום בו אני רק אני, לא הבן של, לא הנכד של, ולא תוצאה של.
אני רוצה להיות נוכח במקום שלא מכיר אותי "לפני"
ואין שם שום ציפיות ממני על סמך מה שהיה. דף חדש.

נכון. זה מבהיל. נכון, זה מרגיש נורא. מרגיש נטישה של ממש, והרגשה ש"איך הם יסתדרו שם בכלל"?
ואם נתבונן פנימה נגלה שעל פי רוב מה שמנהל אותנו אלו הרגשות שלנו ולאו דווקא המציאות:
המחשבה ש"מה זה אומר עלי בתור הורה אם הילד שלי עושה את דרכו לבד?"
והיכן טעינו, ולמה הקשר ביננו לא עומד בשעת מבחן.
אלו רגעים של חשבון נפש נוקב, קשוח, כואב ומייסר עד כלות.

ככל שאנחנו הודפים את הרגשות האלו ומנסים להרגיע אותן
על ידי עשיה חיצונית של שליחת חבילות, דרישות שלום לחוצות,
הודעות דביקות מלאות ב"אנחנו מתגעגעים, לא יכולים בלעדייך",
אז לא רק שזה לא נרגע, המרחק גדל. עוד ועוד.
כי הוא מזין את עצמו. הנה, בדיוק מזה הם בורחים.
מההתכללות הזו שאומרת "אתה זה אנחנו והערך שלנו נגזר מהדרך והבחירות שלך".
לא עוד.

נתק הינו הזמנה להיפרדות כפויה.

סוג של, אם זה לא עבד לנו באופן טבעי, נייצר את זה באופן מלאכותי בניתוח:
חד, כואב, חותך עד העצם. זו קריאה ובקשה. לא מרד ולא "דווקא" כפי שאנחנו נוטים לחשוב.

הבדידות והכאב, הינם הדדיים. למרות שזה נראה שהם "הפוגעים" ואנחנו ה"נפגעים".
פגשתי לא אחת ולא שתיים הורים שחוו נתק, וגם נוער שיזם נתק , מהצד השני.
הסיפור היה בדיוק זה.

ההרגשה שלא רואים אותי (כפי שאני זקוק) ולא שומעים את הקריאה שלי
(אלא מנסים לסדר את העניינים לפי הסדר הרגיל), שלא אוהבים אותי (למרות שאנחנו מרעיפים בלי סוף, אבל לא לכך אני זקוק),
ושאני בודד בעולם (למרות שהמשפחה עוטפת על פי רוב). אז איך זה קרה?

מסיבה פשוטה: אנחנו מדברים שפות שונות.
ותקראו את השורה הזו שוב, כי טמון כאן מפתח אדיר.

שפת האהבה של הורים, שפת החינוך והדאגה, הינה שפה שילדים רגילים מבינים.
נוער מתמודד, לא רק שלא מבין אותה, הוא מבין ומפרש את ההיפך הגמור.
אני פוגשת אין ספור הורים שמגיעים על מנת ללמוד את השפה.
לוקח זמן עד שהם מבינים את הפרשנות שהנוער שלנו נותן לדאגה הכנה שלנו.
פרשנות הפוכה שכולה כאב.

שפת האהבה של נוער מתמודד, הינה שפת הלב, שפת הכנות, שפת המרחב והכבוד.
ואלו הינם דברים שדורשים למידה שמאפשרת מרחב.
תקשורת מקרבת. אהבה מקבלת. זו אומנות ולימוד עומק היא צריכה.
ויפה שעה אחת קודם.

"אם היא עזבה את הבית, תקני לה מלא מתנות. תכתבי לה פתקים. שלחי לה הודעות,
העבירי לה כסף לחשבון. תעשי הכל, אבל הכל שהיא תדע שאת אוהבת אותה".
ייעצה אמא אחת, לאחרת שסיפרה שהבת שלה עזבה את הבית ומסרבת להיפגש או לדבר איתה.
הפעולה הזו, קוראים לה דחיפה. קוראים לה כיבוי שריפות (שלא מצליח, אלא מגביר את הלהבות). למה?

כי נתק הינו קריאה רועמת שמבקשת דבר אחד:
תלמדו להקשיב מחדש. תניחו את הצורך לגונן עלי או על עצמכם,
להניח את הצורך להוכיח לעצמכם שאתם אוהבים או אהובים,
ופשוט תלמדו להקשיב לי באמת.

זה קשה. זה דורש עיבוד. וזמן. מחשבה ותפילה, להפסיק להתערבב ולהתחיל להיות:
הורה נוכח. מוביל. כזה שלא נבהל ממרחק זמני ויודע,
שכשהלב שלו יהיה מדוייק ומכוון באמת, הילדים לא רק ישובו,
הם ירצו לגדול לאורו,
וללמוד להיות כמותו.