הפרעת קשב? פספסנו בענק

"הוא ילד מאד חכם, חברותי, לא מבינים מה השתבש כשהוא עלה לישיבה קטנה",
אמרו לי זוג ההורים שהגיע לפגישה בחוסר אונים.
מאז שהבן עלה לישיבה קטנה, דברים רק הלכו והסתבכו.
לא, הוא לא מאובחן, מה פתאום? הוא כזה חכם! אין צורך!
אין לו בעיה להסתדר עם הלימודים!

רובינו גדלנו על ההבנה שהפרעות קשב קשורה לילדים
"המופרעים" או לחילופין "המנותקים של הכיתה", המתקשים.
שהפרעת קשב היא בעיה לימודית, שאם רק נמצא לה פתרון בדמות כדור קטן
והילד/ה יצליחו ללמוד, הבעיה נפתרה. יש הרי תעודה טובה והמורה הפסיקה להעיר, נכון?

רובינו הבנו, שעל מנת להצליח בחיים, צריך ציונים טובים,
להצליח בבית הספר ובחברה ובעיקר – לדעת להשתלב.
כאן בדיוק נעוצה הבעיה והאתגר הגדולים שרובינו מפספסים.
לא בכוונה. פשוט לא סיפרו לנו שהפרעת קשב הינה מבנה מולד,
ויש לה השלכות מרחיקות לכת, לא רק לימודית, אלא כמעט בעיקר, התנהגותית,
חברתית, וכל מה שקשור לדימוי עצמי ותחושת שייכות בעולם.

אם נבחרנו כהורים לגדל ילד/ה כזה (ולמי מאתנו אין קשב אחד או שניים או יותר..)
עלינו לעצור רגע, ולהבין עם מה הילדים האלו מתמודדים, יום יום. שעה שעה.
האם ידעתם שלפחות שליש מנערי הסיכון הינם ילדי קשב ולא בכדי?
הפרעת קשב מוגדרת ברשמי כגורם מספר אחד לסיכון, אחרי טראומה.
מה הקשר?? הקשיבו היטב.

אנשים רבים חושבים שילדי קשב הם ילדים רגילים, רק שיש להם "בעיות בקשב" (למידה).
אולי הגיע הזמן לשנות את המינוח כדי שבאמת נבין את הסיפור.
לילדי קשב (ולאחר מכן, כשהם מתבגרים "אנשי קשב") ישנו קושי אמיתי,
נוירולוגי מובנה ביכולת ההיקשרות שלהם:

הם מפענחים קודים חברתיים אחרת,
הם נוטים לפעול או להגיב הרבה לפני שהמוח מצליח לחשוב אם כדאי ומתי,
טקט ויכולת איפוק הם לא הצדדים החזקים שלהם,
לא כי הם לא רוצים, הדחף שלהם פשוט חזק פי כמה מאנשים נוירוטיפיקלים ("רגילים").

הם רגישים יותר לדחיה, בטוחים שהם תמיד נושא השיחה (ולא לטובה)
ושמה שמדברים סביבם זה עליהם, הם לא מבינים דברים "כפשוטם",
אלא מתרגמים את השיח איתם ברובד אחר, וקשה להם מאד עם סמכות-
לא בגלל שהם לא מעריכים אותה, אלא שהם פשוט צמאים לחופש פעולה, זה טבוע בהם.
תשאלו כל נער קשב מה הכי חשוב לו, כמעט כולם יענו "חופש!".

מה שחשוב שנבין שזה לא עניין של בחירה. אלא של מבנה מוחי.
ישנן ארצות בהן מאבחנים קשב על ידי סריקות מוח בהן ניתן ממש להבחין
שלאנשי קשב ישנו מבנה נוירולוגי שונה (הקורטקס שלהם מתפתח בעיכוב התפתחותי ניכר לעומת בני גילם.
המשמעות היא, שאם יש לכם נער קשב בן 14, סביר להניח שהוא מתנהג כמו ילד בן 10).
ההבנה הזו מורידה הרבה מאד תסכול שנובע מהמחשבה שהם
"עושים דווקא , הם חוצפנים ולא אחראיים, ומתי הם יתבגרו כבר".

או כמו שהיטיבה להגדיר זאת אם לחוצה שהתקשרה אלי להתייעץ בדחיפות:
"הוא כל הזמן בודק את הקצה!!!"

הם אכן יתבגרו בע"ה, אבל בצורה אחרת ובקצב אחר מבני גילם
 ועל מנת שהם גם יתבגרו באופן בריא, יש לנו כאן עבודה ואחריות אחרת ממה שהורגלנו.
יש להם כמובן גם יתרונות לצד כל האתגרים שלהם:
הם יוזמתיים, כריזמטיים, אנרגטיים, מצחיקים, ישירים
(עלול להתפרש כבוטות וחוצפה למרות שהם ממש לא מתכוונים),
מסוגלים לבצע כמה וכמה משימות בו זמנית,
מתפקדים נהדר כמנהלי פרוייקטים ומשימות מורכבות,
פשוט כי הם אוהבים לעבור מדבר לדבר, והכל במקביל ולא רק שזה לא מכביד עליהם,
זה ממש מעניין אותם (לסיים את המשימות, קצת פחות…).

כשאנו מבינים שקשב זו ממש לא רק בעיה לימודית, אלא במהותה התקשרותית,
דהיינו הקשב מקשה עליהם בכל רובדי ההתקשרות עם הסביבה, עם החברה ועם עצמם,
אנו מבינים שיש לנו כאן תמונה הרבה יותר רחבה.
מבינים שיש כאן נשמות שזקוקות לשפה וקצב אחרים .
מבינים שאין לנו עניין לפרמט אותם או לנסות להתאים אותם בכח לתבניות שהם לא מסוגלים להבין,
אלא מנסים ללמוד איך לעבוד עם מה שיש. ללמד אותם איך להתבטא.
ללמד אותם דפוסי התנהגות, לא רק דפוסי למידה (אם נדייק, אסטרטגיות למידה!).

כשזה מגיע לחיי החברה, שם דברים באמת מתחילים להסתבך בגיל ההתבגרות מהסיבה הפשוטה:
הפער גדל. בילדות הכישורים שלהם הספיקו. הם היו אהובים, תוססים, נמרצים, מלאי קסם.
בגיל ההתבגרות (או במעבר ללימודי גמרא שם הקושי הלימודי צועק ראשון),
המעבר מיסודי לתיכון אצל הבנות, מדגיש את הפער הטבעי שקורה:

יתר בני גילם מתחילים להתפתח בצורה מסונכרנת בין ההתפתחות השכלית שלהם
לבין ההתפתחות ההתנהגותית התקשרותית שלהם. החברים שלהם "יודעים" איך להשתלב.
מה טקטי לומר. הם קולטים איך "נכון" להתלבש ולהתנהג על מנת "להתאים לסביבה".
הם לוקחים יותר אחריות, ובכלל , נכנסים למסלול של גיבוש עצמי והתבגרות כמצופה מהם.
ילדי קשב?? הם עדיין ביסודי מבחינה רגשית. הם פשוט מעוכבים.

הם מרגישים בחושים החדים שלהם שמשהו כבר לא עובד.
הם מתחילים לחוות דחיה חברתית "כי הם תינוקות ועושים בושות".
הם מתחילים לחוות דחיה מהמערכת "כי הם חוצפנים ולא ממושמעים",
ומתחילים לחוות אכזבה מההורים שלהם שלא מבינים למה הם
"לא לוקחים אחריות ומתי כבר תתבגרו".
הם מנסים, באמת. רק שזה לא מצליח להם כי אין להם כלים
או יכולת להתבגר מעבר למה שהמוח שלהם מאפשר להם במסגרת המבנה שלו.

דחיה, כשלון וחוסר שייכות הינם מתכון בדוק לנשירה.
לא צריך מעבר לזה עוד רכיבים. מדובר בנוער מדהים, בעל כנות ,
רגישות ויכולות מדהימות, רק שהם שונים מיתר בני גילם.
אין להם את תחושת "הרחבת העצמי" הטבעית שיש ליתר בני גילם,
מה שגורם להם בתחילת גיל ההתבגרות להיות יותר רכושניים,
ופחות מסוגלים לוותר/ לחלוק/ לעבוד בשיתוף פעולה בריא.

אם הם מארגנים משהו, יהיה להם קשה להכניס למעגל עוד מישהו.
אם הם מכינים עוגה לשבת (מבחינתכם עבור כולם),
מבחינתם זו העוגה שלהם, ועל כולם לבקש רשות.
אם מגיעים אורחים לשבת, נערת הקשב עלולה להרגיש מאויימת
שכעת לוקחים לה את המרחב "שלה". זה לא אישי. זה לא תינוקי. זה קשב.

ככל שנלמד יותר על דפוסי ההתנהגות שלהם ועל האופן בו הם חווים את העולם,
האופן בו הם מנסים, באמת שהם מנסים , להתקשר ולתקשר עם העולם
(וממש לא מצליחים ויוצאים בתחושה שהם לא מובנים פעם אחר פעם) ,
נוכל להבין את גודל התפקיד והאחריות שלנו ללמוד את השפה שעובדת עבורם.
לעבוד איתם על תיווך המציאות. לתרגל איתם.
להסביר להם איך זה עובד באופן שבו הם יוכלו לזהות את הדחף שלהם,
לזהות צרכים, לזהות רגשות (!!!). ללמוד התקשרות בריאה.
כן. זה לוקח יותר זמן איתם, יותר סבלנות ולמידה. נכון.

ילדי קשב, מזמינים אותנו באמת להקשיב.: לצורך. למצוקה. לזהות יכולות. לזהות חוזקות.
לפתח גמישות של גישה. לפתח קשר קרוב באופן שהם יכולים להבין ולגדול לתוכו,
ויום אחד לגדול ולהיות אנשים קשובים עד מאד.