השאלה שקיבלתי במייל, והתשובה שנכתבה כבר מזמן 

שבוע שעבר קיבלתי במייל את השאלה הבאה:
"שלום נעמי, רציתי לשאול אותך ותסלחי לי בבקשה אם השאלה נשמעת טיפשית 
אבל זה ממש מעסיק אותי… מה הקב״ה מרויח מזה שילדים דתיים יורדים מן הדרך? 
כי הרי כשיהודי בצער השכינה שרויה ג"כ בצער איתו, כאילו איזה רווח יש לעולם
ששם שמים מתחלל ע״י בנים ובנות שפעם היו חרדים?",
השאלה הזו, נשמעת בהמון גוונים וצורות. וחשובה עד מאד.

כשביקרתי חברה לפני מספר ימים וסיפרתי לה שנפתחו 4 קבוצות של קורסים באהבת עולם שבוע שבר,
היא הגיבה "שה' ישמור!!!" ומיד הסבירה את עצמה ש"ב"ה שיש מענה,
אבל יש כל כך הרבה נשירה היום?? מזעזע!".
באחת ההרצאות שמסרתי בבני ברק לצוות מורות, מיד כשהצגתי את נושא ההרצאה "נוער בסיכון",
אחת המורות גוננה על אוזניה בשתי ידיה ואמרה "אני לא מסוגלת לשמוע!",
היה לה קשה להכיר בכך שהנושא "עולה על השולחן" באופן מוצהר.

אז הנה אנחנו כאן: מדברים על זה, בוחנים את זה ובעיקר, לומדים את זה
ושואלים את עצמנו את השאלה הגדולה מכולן: "מה ה' אלוקיך שואל מאיתך",
כי אם ישאלו אותנו מה אנחנו רוצים, אז בוודאי שהתשובה תהיה "שכולם יחזרו בתשובה ומהר"
ושהעניינים יחזרו כאן לתלם. אף הורה לא רוצה לחוות את הכאב המטורף
שכרוך במסע המאתגר הזה, וכולנו היינו רוצים חיים של נחת ושמחה.
אז מה באמת? זה לא מה שגם ה' רוצה?
זרע קודש, בה' דבקים? ומאירים את העולם, בתורה ובמעשים טובים???

אם פעם, היה מתמודד אחד בעיר, כעת זה אחד במשפחה (או יותר)
ואם לא במשפחה הגרעינית, אז במשפחה המורחבת,
ושיקום מי שיגיד שהוא לא מכיר את הופעה ומקרוב.
האם מדובר באסון לאומי בו איבדנו שליטה
ובאמת שה' ישמור או שיש כאן סיפור ומשמעות עמוקים
שהם חלק מתוכנית אחת גדולה שרוקמת גאולה?

פגשתי עשרות אימהות כאובות השבוע.
אימהות שהתפללו שנים שהבנים והבנות שלהם יהיו יראים ושלמים,
וכעת צריכות להתמודד עם שאלות של סמים, נשירה, אובדנות וכל מכלול הגוונים של הסיכון.
כמה כאב היה שם, כמה צער. הדבר הראשון שאמרתי להן הוא שעל מנת לצאת למסע בלי להתפרק ממנו,
צריך לצקת אל תוך המסע הזה משמעות. ללמוד לשאול את השאלות הנכונות.
והשאלות הנכונות הן לא רק "מה עושים"? אלא לשאול בשביל מה כל זה קורה,
לאן כל זה מוביל ומה ה' מבקש מאתנו בתוך כל הסיפור הזה.

איך נדע?? נפתח ספרים. נתבונן במקורות ובדברי גדולים שכבר התוו לנו דרך.
נתבונן במציאות בעיניים של תלמידים שרוצים ומבקשים באמת ללמוד, לא רק להתנגד מעוצמת הכאב.
ננסה להתבונן לעומק ולא להיתפס למראה החיצוניות הכל כך רחוקה ומנותקת,
נלמד להקשיב פנימה במקום החוצה, להקשיב באמת.

נקודת המוצא הכי חשובה היא להפסיק להשוות בין הניסיונות והכלים של הדור "שלנו" לשלהם.
תשאלו כל מתבגר מצוי היום (רגילים!) והם יספרו לכם שאין לנו, המבוגרים מושג עם מה הם, המתבגרים, מתמודדים.
אכן, לא גדלנו בדור השפע, לא גדלנו בדור האינסטנט, ולא גדלנו על טכנולוגיה ובינה מלאכותית.
למה זה כל כך משנה? כי העובדות האלו משנות את הדגשים בעבודה של הדור הזה.
הן הופכות את המעשים לקלים לביצוע ואת הלב והחיבור, קשים להשגה.

רבותינו כבר הורו לנו מראש שכל דור ודור, יש לו חלק אחר בתיקונו של עולם ובגילוי כבוד מלכותו.
לפי התפקיד, המציאות מתאימה את עצמה ואנו מקבלים את הכוחות המותאמים לאותו החלק שעלינו לתקן
(ולא כפי שנהוג לחשוב: שזו המציאות ולכן עלינו להתמודד איתה!).

דמיינו לכם מלך שיש לו כתר משובץ ביהלומים נפלאים מכל הסוגים
וחסרות לו רק שתי אבנים קטנות שם מעל לאבן הראשית הבוהקת. האם האבנים האלו משמעותיות?
האם הן שוות כמו האבנים הגדולות? ברור שלא, אבל גם ברור שבלעדיהן, אבן זוהרת ונדירה ככל שתהיה,
מאבדת את משמעותה, כי כתר לא שלם, איננו כתר.

אז הדור הזה לא מגדל נוער בסדר גודל של אמוראים ותנאים, אלא את הנשמות שנשלחו למשימה הסופית:
להשלים את הכתר, באבנים שנפלו לעומק הסיטרא אחרא. אף אחד לא מוכן לרדת להביא אותן, אף אחד גם לא יכול.
אז הן נשלחו, בעל כורחן (תיקוני הזוהר, פרשת חוקת) ואנחנו, נבחרנו להיות ההורים שמלווים אותן
במסע המסוכן והנדיר הזה. המסע האחרון לפני הגאולה. נבחרנו יחד איתם. 

בספר "שער הגלגולים" של רבי חיים ויטאל, מובא שהנשמות מתגלגלות ומתאימות עצמן לצרכי הדור והתקופה.
הרעיון הוא שכל דור מקבל נשמות המתאימות לתיקון ולמשימות הרוחניות הנדרשות באותו זמן.
במילים פשוטות, לא הם ולא אנחנו, כאן בטעות.
נבחרנו להיות בדור הזה, עם אתגריו, ולתקן משהו ייחודי ושונה מהדור הקודם (בנוסף למה שהם תיקנו, כמו במשל אבני הכתר).

בנוסף, בספר "נפש החיים" לרבי חיים מוולוז'ין, מובא שהעולם מתפתח ומשתנה מדור לדור,
ובהתאם לכך, גם הניסיונות והאתגרים הרוחניים משתנים מדור לדור.
הוא מדגיש את הצורך בהתאמת העבודה הרוחנית וההתמודדות עם הניסיונות בהתאם לתקופה ולמצב הדור.
במילים פשוטות: להבין שקידוש ה' של דור האינקוויזיציה ושל דור החשמונאים, וקידוש ה' של ימות השפע של 2025,
באים לידי ביטוי באופני עבודה שונים, אם כי, המהות זהה- השאיפה לעשות את רצון ה' מתוך דבקות,
מתוך שאיפה להגיע ל"שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד",
דהיינו, ה' הוא אחד, הנסיבות המובילות לאתגרים הם רבים,
אבל מספרים סיפור אחד של התמסרות, אהבה וקרבת אלוקים.

עצם הידיעה שהדור שלנו מתמודד עם דברים אחרים וזקוק לכוחות נפש אחרים
וגם נבחר להיוולד על מנת להתמודד עם כל זאת, כבר שופך אור אחר על המציאות
שמרגישה כאוטית לגמרי והכאוס הזה מייצר אצלנו תחושת חוסר אונים ואיבוד שליטה.
היי, זה תוכנן מראש כל הדורות, והקב"ה סומך עלינו וגם מאתגר אותנו במבחן של קשר ואהבה.
הנשמות שירדו לדור הזה, כולל ההורים שלהם, מסוגלות וסומכים עליהן. נבחרנו לתפקיד.

רבי חיים מוולאזין זצ"ל כתב בנפש החיים שער ד', פרק י"א:

"כי זה כלל גדול בכל ענייני העבודה… שלא כל הדורות שווים. וכל דור ודור צריך עבודה כפי מצבו ועניינו."

אז בואו דבר ראשון ניקח אוויר. נבין שמה שקורה סביבנו הוא מושגח עד מאד,
ולנו, ישנו תפקיד מהותי בדור אחרון של ימות המשיח.
לא קרה לנו בטעות, לא קרה לנו כי לא היינו "מספיק" ולא, זה לא עונש (למרות שלפעמים זה עלול להרגיש ככה..).
זהו נסיון של אהבה, והוא דורש התמסרות ברמת מסירות נפש ממש על מנת לחבר מחדש נשמות שהתרחקו,
התנתקו וכאבו בעל כורחן. זהו דור שמלמד אותנו את שפת האהבה וההתמסרות,
מלמד אותנו לראות הרבה מעבר לכאן ועכשיו, מעבר למראה עיניים ולראות פנימה, ללבב.

הם לא עוזבים את הדרך אלא עוזבים מערכות יחסים בהן הם לא נכחו/ כאבו/ סבלו ונופלים למקומות של ניתוק.
התפקיד שלנו הוא לבנות איתם מערכת יחסים חדשה שמבוססת על אמון ועל קשר ועל עומקים של אהבה
ברמת "ונפשו קשורה בנפשו" ולא רק על תפקוד. יש כאן מהלך של עומק וריפוי הלב, לא רק שלהם, אלא גם שלנו.
הם משקפים ומתקנים בנו את כל המקומות של החרדה וחוסר האונים.
הם מלמדים אותנו לבטוח ולהישען באמת על בעל הרחמים.

הם מלמדים אותנו לפתוח את הלב, לא רק את שק הדמעות,
מכינים אותנו ליום בו יבוא גואל ויגאל אותנו מוכנים,
עם לב פתוח ומחובר,
מכינים אותנו כבר כעת לעת הזאת.