ואז יום אחד, הוא עזב את הישיבה 

"הכל היה בסדר איתו, הוא כזה בחור חכם ומוצלח, לא מבינים מה קרה פתאום", אמרו ההורים.
"יום אחד כשהוא היה בשיעור ב' בישיבה גדולה,
בעלי נסע אליו להביא לו כביסה נקיה, יום למחרת הוא כבר היה בארגון הלל", סיפרה לי האם.
את הסיפור הזה, בגרסאות נוספות, שמעתי לא פעם אחת ולא פעמיים.
גם בגרסת הבנות זה קיים כמובן:
"היא היתה המוצלחת של הכיתה, כבר חצי שנה שהיא לא יוצאת מהחדר שלה
ולא הולכת למסגרת ופתאום היא מודיעה לנו שהיא מתגייסת לצבא",
הלם. הפתעה. חוסר אונים מוחלט.

ואז מגיעה השיחה שמחפשת פתרונות ודרכי פעולה
"אולי נחרים לה את האשראי"? האמא שואלת. "אולי נחליף מסגרת?", שואל האבא.
כשזה מגיע ישר לפנים, זה כואב עד בלתי נסבל.
"מה קרה להם פתאום"?? שואלים אותי ההורים, "מה פספסנו"???

"איך הבן שלך הרגיש בישיבה"? אני שואלת אמא אחת שהבן שלה כבר מזמן בדירה שכורה, עובד בטבריה.
"הוא מאד הצליח לימודית", היא ענתה לי "אבל כבר שנתיים שראינו שהוא לא ממש שמח, חשבנו שזה יעבור לו".
במילים אחרות: השכל שלו הרגיש טוב, הלב- הרבה פחות. וכאן טמון חלק גדול מהסיפור.

אף אחד לא נושר "יום אחד". מה שאנחנו רואים "יום אחד" הינו כבר הפיצוץ,
הנקודה בה הם לא מסוגלים להחזיק את זה יותר בבטן, וזה יוצא החוצה בבום.
הם מחליפים ביגוד/ מיקום/ שם/ כל דבר שיעזור להם לנתק את העבר שהוא מבחינתם מקור הכאב
ולנסות לצעוד קדימה, אל עבר משהו שמבחינתם הוא טוב יותר,
או במילים מדוייקות יותר – כואב פחות ומרגיש שייך יותר.

כשמגיעה אליי אשה בת 23 ומספרת לי בכאב שהחברה הכי טובה שלה מהסמינר,
עזבה את הדרך "בבום" וכיום מנהלת אורך חיים חילוני, כשהיא כבר הייתה בשידוכים עם טובי ובכירי עולם הישיבות,
זה מציב סימן שאלה גדול במרכז החדר. "ומה היה חסר לה קודם"? שאלתי אותה.
"ואיך הלב שלה הרגיש"? מסתבר שהקושי שלה התחיל לא מהיום ולא מאתמול, היא סוחבת אותו שנים.
בסופו של דבר, מי שבאמת מנהל את החיפוש, הינו הלב ולא השכל.
כשנבין את זה, יפתח בפנינו פתח להבין הרבה מאד דברים.

יום אחד שוחחתי עם אדם אחד שסיפר לי שהוא "יצא בשאלה" בגיל 20.
כיום הוא מוברג היטב בעולם החילוני מצד אחד, ושומר על קשר טוב עם ההורים שלו מצד שני.
כששאלתי אותו מתי התחיל הסדק הראשון שגרם לו לניתוק, הוא לא היסס ומיד אמר לי "בגיל 13 הכל התחיל".
כיום הוא בן 30! והוא ממש לא מעוניין לחזור למקום בו הוא מרגיש כאב או קונפליקט וחוסר שייכות,
שכרגע מבחינתו ארוז ביחד עם כל מה שהחברה בה הוא גדל, מייצגת.

כל עץ שצומח התחיל מזרע קטן שנזרע באדמה לפני שנים.
מה שצמח, זה ההמשך וההתפתחות של הגרעין הראשוני.
מדובר בתהליך ארוך ועמוק, גם הדרך החוצה, וגם הדרך חזרה.

הרב שמעון ראסל (פסיכולוג קליני מעל 20 שנה בתחום הנוער בסיכון בארה"ב),
אומר שלוקח כמה חודשים לנער להתפרק מכל השייכות הקודמת שלו,
ויכול לקחת 6-7 שנים מינימום על מנת לבנות קשר ושייכות חזרה.
אני לא אומרת את זה כדי לייאש, אלא כדי שנבין:
מה שמנהל אותם אלו תהליכים בנפש,
לא קושי בהבנת עקרונות מנחים או יצרים בלתי מווסתים.

"היו פעמים שרציתי למות", סיפר לי בחור שכיום ב"ה, הרבה בזכות הוריו שעשו תהליך מפעים,
כבר בתהליך ריפוי (ומתחתן החודש!). הוא סיפר לי על לילות בהן הוא נסע לכותל כדי להתפרק על האבנים
ולבכות את נשמתו במשך שעות. היו פעמיים בהן הוא ניסה להתאבד.
אם תראו אותו היום, לא תבינו איך כזה קסם של בחור יכול לחשוב על כזה דבר בכלל,
אבל כשאתה נמצא בעמק הבכה של הכאב, לא תמיד רואים פתרון אחר באופק,
כזה שייקח את הכאב המטורף הזה ממך ויאפשר לך לנשום.

כשנבין שהסיפור יושב על כאב ולא על מרד או "בעיות דת",
יפתח בפנינו שער גדול של הבנה מחודשת,
מה יכול לעזור להם, לאיזו שפה הם זקוקים על מנת להבריא.

"הבת שלי הודפת אותי פיזית ממש, לא מקשיבה לי, לא מוכנה לדבר איתי בכלל!" שיתפה אותי אמא כאובה.
"הבן שלנו לא עונה להודעות, לא מתקשר אף פעם ולא מגיע הביתה לבקר"
סיפרה לי בחוסר אונים ודאגה, אמא אחרת.

גם הבת שלי היתה במקום הזה, במשך תקופה ארוכה כשהיא היתה בצבא,
עד שהבנתי, בחסדי שמיים גדולים, שאם אין תקשורת והבעיה רק מחריפה מיום ליום, אולי הפתרון נמצא אצלי.

במקום לנסות לשנות או לתקן אותה, לדחוף או לפתור עבורה, לאהוב יותר או לבקש יותר,
למדתי לאט ובהדרגה, מה היא צריכה באמת (ממש לא מה שחשבתי!) ומה נכון שישתנה בתדר שלי (וואו, כמה שזה היה מגדל!).
צריך הרי שניים לטנגו.

כולנו מנסים לשנות אותם/ לחנך אותם/ לרפא אותם/ להכיל, לאהוב אותם/ ליישר אותם/ לחפש להם פתרונות.
זה כרוך בהמון אנרגיה, ופעמים רבות אנחנו מרגישים שזה פשוט לא עובד.
אין שיתוף פעולה בצד השני, ככל שאנחנו מנסים יותר, המצב רק נהיה יותר גרוע.

הרבנית נוישטט ע"ה היתה נוהגת לספר בהרצאות שלה על גנן אחד,
שהיה לו עץ שהפירות שלו לאחרונה לא כל כך הצליחו- הם יצאו יבשים ורקובים.
הוא שאל את עצמו מה לעשות והחליט להזריק ויטמינים לכל פרי בנפרד בכל יום מחדש, בוקר וערב.
כמה זמן לדעתכם הוא החזיק מעמד? אחרי כמה ימים הוא הרגיש מותש ונואש.
די, אי אפשר ככה! כל היום להיות סביבם, לא נשאר זמן לכלום, נגמרים הכוחות, לא מצליחים לתפקד בעבודה,
אין זמן לזוגיות, משלמים בבריאות, לא רואים תוצאות! (נשמע מוכר???).

ואז יום אחד, עלה בו הרעיון הגאוני, לדשן ולהשקות את השורשים כולם בבת אחת
במקום להזריק ויטמינים לכל פרי ופרי בנפרד. פעם ביום, בעקביות, כל האנרגיה מושקעת על שורש העניין.

לאחר תקופה לא ארוכה, הפירות כמובן התחילו להבריא, להשתבח, לקבל חזרה את העסיס שלהם.
"אז מה, את אומרת שהכל נמצא אצל ההורים??"
שואלת בנו החרדה ועולה בנו תחושת אשמה קשה וצורך מיידי לסגור ולמחוק את הפוסט המעצבן הזה.
קחו אויר, לא זה הכיוון. אשמה אף פעם לא מקדמת תהליך אלא מקבעת הימנעות.

טמון כאן סוד ענק, והוא שהקב"ה הפקיד בידינו מפתח נדיר ויקר,
ויש לנו את הרשות והחובה להשתמש בו. הסוד של המפתח הוא לסובב אצלינו (לא אצלם),
בעדינות ובהדרגה, כמה נקודות מבט ולהטמיע בנו כמה כלים חדשים שישנו בע"ה את כל התמונה.
נכון, זה ייקח זמן. נכון, זה לא בבת אחת.
נכון, גם אנחנו נשמות ונפשות שדורשות רכות והדרגה ותהליך. וכאן בדיוק טמון היופי!

כשאנו לומדים להיות קשובים לעצמינו ולהפריד את הקולות של האשמה, הבושה וחוסר האונים,
עולים קולות חדשים של משמעות, תקוה, אמון ואמונה, כח ועוצמה.
צומחים קולות של קבלה, ענוה והכלה. מתחזקים קולות של גבולות פנימיים בריאים לצד מרחב.
אלו בדיוק הדברים להם זקוקים הילדים שלנו על מנת להבריא בס"ד.
אם עד היום חיפשנו "פתרון", הגיע הזמן לבקש על "דרך".

כי לדרך ישנה משמעות הרבה יותר גדולה מהמטרה (להגיע).
דרכה אנו לומדים, דרכה אנו צומחים, דרכה אנו גדלים.
הדחיפות שהנוער הזה מייצר לא נועדה, כפי שאנו נוטים לחשוב, לייצר פתרונות מידיים (שאינם)
אלא לייצר מהפכה של הקשבה עמוקה, של עומק מחשבה, של עומקים של חיבור והרגשה.

כשכאב צף ועולה, הוא מזמין מענה אמיתי ומדוייק.
אחרת, הוא רק מתחזק ומתעצם, עד שהשיעור יילמד.
בדיוק כמו שהתהליך החוצה לא קרה "ביום אחד" אלא הבשיל שם במשך שנים,
כך הדרך חזרה לריפוי הכאב, הינו תהליכי, בונה בנו קומות של נצח ועוצמה.
האם אנחנו מוכנים לקחת אויר ולהתמסר לתהליך מתוך הבנה שנבחרנו לתפקיד
מהותי ומהפכני של ממש?

להיות הורים בדור אחרון, זו לא טעות או חוסר מזל.
זו השגחה ומשימה, אולי הגדולה מכולן, סומכים עלינו שנלמד את השיעור המגדל והנצחי הזה,
שיעור בו לומדים לגעת בנשמות, לא רק לשפץ מסגרות.