שבת מברכין של חודש סיון. אוטוטו, ערב חג השבועות, חג מתן תורה.
ישבתי בשבת, ושמעתי שיעור אודות תפילת השל"ה הקדוש.
התבוננתי בכל הנשים שגדשו את השיעור, הנהנו בראשן, כדבר המובן מאליו,
חידדו פירושים על התפילה, העמיקו בה. ישבתי שם,
הרגשתי את הכאב המוכר מטפס ועולה.
הרי התורה ניתנה לכולם, היכן אם כך חלקם של ילדנו ,
ומהי התפילה המדוייקת עבורינו הורי המתמודדים?
כיצד נצליח להתפלל עליהם ממקום מדוייק, מחבר,
ולא לטבוע בתוך רגשות קשים של החמצה/ אכזבה/ ייאוש או צער?

על מנת לצמוח במסלול אותו הועיד לנו הקב"ה עלינו קודם כל, לעשות הפרדה.
להספיק להשוות בין הילדים שלנו לאלו שחובשים את ספסלי בית המדרש באהבה,
להבין ולהפנים, שילדי הגאולה שלנו, נמצאים על מסלול שונה העולה בית קל,
בדרך שעלינו ללמוד את הגישה אליה, ללמוד אותה, לעבור דרכה.
שלשבת בשיעור אודות "תפילת השל"ה" ערב חג מתן תורה,
אומר לשמוע אותו באוזניים אחרות. אוזניים שמאזינות פנימה,
בודקות היכן זה פוגש את הילדים שלנו, באשר הם שם.

כשאנו מנסים כל הזמן להשוות את מה שקורה איתם
למה שאולי אמור היה לצאת מהם, אנו מתבוססים בפער, במקום בריפוי.
אנו עלולים לאבד זמן יקר, וחמור מכך, נשמות יקרות, פשוט כי אנחנו תקועים במחשבה
ש"צריך לחנך אותם" כשמה שבאמת קורה איתם, זועק לריפוי, לא לחינוך.

אני עדיין נושאת בתוכי את המילים שזעקה מדם ליבה, אמא יקרה,
שאיבדה את בנה אהובה לפני שבוע בנסיבות טרגיות.
מילים אותן היא אמרה בכאב, כשבאתי לנחם אותה:
"למה, למה לא הכרנו את אהבת עולם בזמן"?? היא שאלה בכאב עמוק.
היא ובעלה, שמענו עלינו לראשונה לא מזמן והספיקו להיות אצלי בפגישה
בדיוק שבוע וחצי לפני שזה קרה. "בדיוק ביום רביעי שעבר,
שמעתי את השיעור שלך אודות טראומה, ופעם ראשונה באמת הבנתי
מה עובר עליו, הבנתי למה הוא מתנהג ככה וכמה כאב הוא נשא איתו", היא אמרה בכאב עמוק.
"אם רק הייתי מבינה את זה הרבה קודם, אולי יכולנו לעזור יותר".
הם באמת הורים נפלאים, מסורים, עשו ככל שביכולתם והרבה מעבר,
והקב"ה סיבב שהם הגיעו אלינו בדיוק בזמן שהיה נכון עבורם.
עם זאת, הקריאה שלה, נשארה זועקת ומהדהדת.

בלויה של הבחור, חבר טוב שלו הספיד אותו, זעק מקירות ליבו:
"כולם דואגים לאיך שהריבונו של עולם "מרגיש", כולם דואגים למצוות ולעבירות שלנו,
וכמעט אף אחד לא דואג לבדוק איך אנחנו מרגישים.
הריבונו של עולם חזק, אבל אנחנו, כשאנחנו מרגישים בודדים,
יש לזה מחירים כבדים מנשוא".

המנחמות שהיו שם לא הפסיקו לדבר על המשפט הזה.
יום למחרת, היתה לי נסיעה ארוכה לבני ברק. לא הפסקתי לחשוב, ובעיקר לכאוב, את הסיפור הזה.
"זה לא הכאב שהורג אנשים", אמרה לי אותה אם יקרה. "מה שהורג, זו הבדידות".
המשפט הזה, הולך איתי לישון בלילה, וקם איתי בבוקר.
רק מי שעבר רמת כאב גבוהה בחייו, יודע, עד כמה המשפט הזה נכון ומחייב.
לשים לב. אל הנפש, לא רק אל ההתנהגות.

רובינו נופלים במלכודת הזו באופן הכי טבעי:
בניסיון לחנך, למשמע או לווסת את ההתנהגות. מנסים לעצור אותה.
למתן אותה. להרחיק אותה. יהיה מה שיהיה, העיקר שההתנהגות הזו, תפסיק!
להחזיר אותם חזרה לתלם. "וזכני לגדל בנים ובני בנים!"
הרי לכך חונכנו, לכך גידלנו, לכך התפללנו, שילכו בדרך ה'!
מה שאנחנו מפספסים הוא, שהתנהגות היא תוצאה. לא הבעיה בעצמה.
וכשהורים מבינים את שורש העניין, כל המבט שלהם משתנה מכעס,
ייאוש או אכזבה, להתגייסות מלאה לעזרה אמיתית ומשמעותית.
להצלת נפשות של ממש.

וכאן אני רוצה לשתף אתכם בעקרון קריטי ממש,
אותו אני פוגשת אין ספור פעמים בפניות של הורים,
על המציאות המורכבת בה אנו נמצאים בהיותנו הורים לנוער מתמודד:

רובינו מחפשים להחזיר אותם כמה שיותר מהר למסלול.
להחזיר למוטב. למוכר. מחפשים דחוף "פתרונות". ועדיף כמה שיותר מהירים ויעילים.
אך מה לעשות, והאמת היא, שהנוער הזה, מלמד אותנו דרך. גישה. הסתכלות.
הוא מלמד אותנו לראות פנימה במקום החוצה.
מעבר להתנהגות המתריסה/ מסתגרת/ מתנגדת,
ישנו סיפור קשה של נתק וכאב.

רובינו מחפשים פתרונות, מה לעשות ואיך לפתור,
על מנת שהכאב האדיר הזה , שלהם ושלנו, ייפסק כבר.
שנוכל לחזור לשגרה המוכרת והאהובה. אכן,
הדור הזה מפגיש אותנו עם כמות כאב בלתי נתפסת.
צירי לידה של סוף הדרך, ללא משככי כאבים, ללא הרדמה. כאב. כאב. כאב.
אך אם נעמיק פנימה, ואם רק נשכיל ללמוד יותר, נגלה שהנוער המתמודד
איננו בועט בערכים, אלא נבעט החוצה מכאב.
הכלים שעלינו לגייס על מנת לעבוד איתו, שונים בתכלית.
עלינו לאמץ את תפילת הדרך. לא רק את תפילת התוצאה.
לעבור מכלי חינוך לכלי ריפוי.

הצעקה של הנוער, הינה בקשה שנסכים לראות מעבר, שנסכים לרפא את שורש העניין.
את שורש הניתוק והצעקה לשינוי הסתכלות וגישה מבפנים. שנראה אותם מעבר להתרסה,
ונלמד איך לעזור להם באמת. שנלמד איך לחבר אותם בחזרה, בעבותות של קשר ואהבה.
ללמוד להיות עבורם בחזקת "וצור חבלי בעת צרה".

"הבן שלי נתפס בגניבות, כנראה שיש לו הפרעה,
מי יכול לאבחן ולטפל בו"? שאל אותי הורה מבוהל.
"הבן שלי לא יוצר קשר, לא רוצה להגיע הביתה, אני מפחדת שהוא ידרדר,
אולי הוא צריך טיפול"? שאלה אמא אחרת.
"הבת שלי, יש לה שאלות קשות באמונה, והיא רק בת 10!!!
אומרת שהיא לא רוצה להיות חרדית!,
הצילו, מה עליי לעשות כדי להפסיק את זה"?

אין צורך שאמשיך במספר הדוגמאות והסיפורים, כי אין להם סוף ,
המכנה המשותף לכולם הוא: חרדה עצומה מהקושי , הכאב, הבלבול
והכאוס שיש בדור הזה. הרצון והבקשה לפתור את זה כאן ועכשיו.
לחזור לעולם המואר והבטוח של ילדים צדיקים, מוארים ויראי שמיים.
אכן, המטרה של כולנו משותפת, להרבות כבוד שמיים בעולם.
אך עלינו להכיר בכך, שהמסלול בו זה קורה עם נוער מתמודד, הוא פשוט שונה.
הוא יוביל אותנו לקרבת אלוקים אם רק נעבוד נכון, אך עלינו להיות מוכנים
ללמוד לצעוד בדרך שונה ממה שתכננו, ממה שחשבנו. או רצינו. או התפללנו.

הבהלה והחרדה, לא רק שלא מובילים אותנו לשום מקום,
הם מפרנסים את הבעיה. מגדילים אותה. מרחיקים אותם.
גורמים לנו לעשות טעויות קריטיות.

חשוב שנבין, שאם יש ילדה עם "בעיות באמונה" בגיל 10,
זו זעקה ובקשה שנחפש מה עוד לא עובד בשבילה,
שכל מה שנותר לה זה להתווכח "על אמונה".
כשבררנו, גילינו ועוד איך, כמה שהיא בודדה חברתית,
מתקשה לימודית, דחויה ובמצוקה ברמה גבוהה.
האם נקנה אטמי אוזניים על מנת לא לשמוע את קריאות העזרה,
או שנסכים לשמוע אותה באמת, מעבר לכיסויים ולהגיש עזרה?

"מאד קשה לי לשחרר את הרצון שלי לראות את הבת שלי
עושה לי נחת כמו שאני חלמתי", אמרה לי אמא אמיצה אחת.
הבת שלה, במצוקה נוראית. חיה בגיל 19 חיים כפולים.
הולכת ונעלמת להם מהמפה ומאבדת איתם קשר.
"מה חשוב לך יותר"? שאלתי אותה. "הקשר עם הבת שלך
והנצחיות שלה או החלומות שלך?"
זו שאלה פשוטה על הנייר, קשה כקריעת ים סוף במציאות.
היא דורשת מאתנו לבחור האם להתייחס למצוקה הפנימית האמיתית
ולשים את הרצונות שלנו בצד, האם להתמסר לריפוי או להתעקש ולהיאחז
במוכר. בחרדה. בפחד. באכזבה. בכאב ובפאניקה.

ממש כמו בלידה, במיוחד בשלב האחרון שלה, בה הכאב מרקיע שחקים,
הדבר האחרון שכדאי לעשות הוא – להתנגד. להפעיל כח.
כל מה שנכון לעשות בשלבי הכאב הוא לנשום. לתמוך בתהליך,
מתוך אמונה שהוא מוביל למשהו ענק, משהו טוב.
האם נוכל לאמץ את הגישה הזו גם כאן,
בתקופה בה הדור שלנו מוליד בנו שכבות עמוקות של ריפוי וגילוי?

קשה לנו לראות כמה כואב וקורע עבורם, כשמה שאנו חווים זו התרסה,
או לחילופין – ניתוק, חוצפה ופריצת גבולות. זה כואב עד כלות.
וכגודל הכאב, כך גודל הצעקה והקריאה.
כל מה שאני מנסה לומר הוא, שהגיע הזמן שנשים את הדגש במקום הנכון.

שנשים עין ולב. שהפתרון לא נמצא בדר"כ באכיפת גבולות חזקים יותר,
או בלשלוח אותם לטיפול (כשהם מסרבים בתוקף)
או לשלוח אותם לגור במשפחת אומנה,
או לעבור לחו"ל (והם מתחננים להישאר).
שנשים לב, הרבה מאד לב, לשמוע את זעקת הנשמה.
את הקריאה לעזרה, שנשים לב ונצליח ללמוד אודות המניעים והריפוי,
במקום לחפש פלסטרים כל הזמן.

כשהלב והנפש מרגישים בדידות, דחיה וחוסר שייכות,
כל היתר , זו רק תוצאה.
חשוב מאד להבין, שישנם תופעות שאנו נוטים לטאטא מתחת לאף,
שהינם הטריגר והמצע שמגדל את הנתק הזה.
ישנם תופעות שמשפיעות על אופן חווית תפיסת המציאות וההתנהלות בתוכה
אצל חלק גדול מהנוער היום ועלינו מוטלת החובה ללמוד את הגישה שתעזור להם
בכל תפיסת האני העצמי, ואופן ההתקשרות שלהם עם הסביבה.

אם יש ברקע בנוסף להכל גם רגישות נפשית, חוסר ויסות רגשי
(נוטים לחוות הכל בווליום מאד גבוהה,
מאד פגיעים, מאד רגישים, מסתגרים),
הפרעות קשב או לקויות למידה
בהן נוער מתרגם את המציאות בווליום גבוהה יותר ובלתי מווסת,
כשיש ברקע קושי אישי או משפחתי שמגביר את הווליום, שלא לדבר על טראומה,
אז קיימת כאן קריאה גדולה לעזרה. קיימת מצוקה אמיתית, בה כדאי מאד לפנות
לקבל דבר ראשון הבנה איך לקרוא את המפה נכון
ואיזה סוג עזרה נכון להגיש להם ואיך לטווח להם את המציאות הכאוטית
בה הם נמצאים. להעניק להם כלים.

הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן.
להסתכל למציאות בעיניים. המציאות זועקת לשינוי.
הפתרון איתם לא נמצא באכיפת גבולות, הידוק משטר, או ייאוש מוחלט .
אלא בשימת דגש על הבנה נכונה של המניעים והתרופה למצב
(וכדאי מאד לעשות זאת עם הדרכה מקצועית שתאיר את הדרך בע"ה),
מציאת אפיקי תקשורת והבנה שעובדים בהתאם לרמת ואופי המצוקה,
ובעיקר, לשים את הדגש על הקשר המרפא עם אבא ואמא.

כשכל הפתרונות האחרים הינם תוספת ויכולים להתקבל, אך ורק,
כאשר ישנו חמצן בריאות ואויר בנשמה של אבא ואמא, שנותנים אמון מחדש.
בונים קשר ממקום שמסכים לקבל את המציאות כפי שהיא, בלי להתנגד,
בלי להתווכח, בלי להילחם. אבא ואמא שמעניקים מרחב מרפא
שמאפשר לנפש סוף סוף לנשום ולהרגיש שהיא לא לבד במסע.
על מנת שנוכל לעשות זאת, עלינו להבין מה באמת הסיפור שמאחורי ההתנהגות.
ואת זה ניתן לעשות כשלומדים בצורה יסודית את האופן בו כאב מנהל אותנו,
ומה מייצר כמות גדולה כזו של כאב וניתוק.

הנשמות של הדור הזה, רגישות , עדינות, וחלקן הגדול, מרגישות בודדות עד מאד.
וכשהן מגיעות למצב של מצוקה חלילה, אז כן, המילים "פיקוח נפש" מקבלות משנה תוקף.
יש לפקח דבר ראשון, על הנפש. לוודא שהיא קודם כל מרגישה בטוחה. אהובה.
שיש לה מקום בו היא יכולה להתפרק מכל המשא המיותר והמכאיב שלה,
ולבנות את עצמה מחדש, ללא שיפוט. ללא ביקורת. ללא כעס או אכזבה.
ובמרחב בטוח של הורים שלומדים איך להחזיק את המורכבות,
בלי להתפרק ממנה בעצמם.

ניתן לומר, שכל הורה היום הוא בחזקת דולה,
שמיילדת כאן משהו חדש. בלי בהלה.
אלא עם הצטרפות לתהליך מתוך מקום בוגר, סבלני ומוביל.

אלו לא האייפון או הגי'נס שמגדירים אותם. אלא רק מספרים עליהם.
סיפור ארוך ועמוק של כאב. של עיניים שמחפשות שמישהו יראה אותם, יראה באמת.

הדור הזה, צמא לאור. האם נסכים להעניק אותו, בלי לפחד.
בלי להיבהל, בלי חומות של חרדה?
פשוט להאיר בנשמתם, כמה הם רצויים למרות הכל, ולהעניק להם תקוה
שהכל זמני ואנחנו יודעים שיום אחד, זה יירגע ויעבור?
האם יש בנו אהבה שנהרות לא ישטפוה, ובמו אש לא תכבה,
אהבה וידיעה, כוחות ואמונה, להיות לצידם, להושיט להם חבל הצלה,
של נוכחות מיטיבה, של מילה טובה, שרואה מעבר?
כי באמת לאמיתה, זה מה שנדרש מאתנו. זו הבקשה והקריאה.

אם אתם רוצים ללמוד איך לעשות את זה עבורם,
אני מזמינה אתכם לשמוע יותר בקו התוכן של הארגון,
עולים שם שיעורי שמע קצרים שמסבירים את הדרך.
ואם תרצו להעמיק באופן מקיף ומקצועי, הצטרפו אלינו ללמידה בקורס היועצים.
ואם תרצו לקבל ארגז כלי עזרה ראשונה הביתה,
בדקו את קורס השמע "הכח להתמודד".