"יש לי 3 ילדים שירדו מהדרך" היא סיפרה לי בשיחת הטלפון בה היא ביקשה להבין מה קורה.
"אין שום סיבה נראית לעין, אני אומרת לך, הכל ממש טוב!".
התסכול שלה היה ניכר. אם הכל כל כך בסדר, למה הכל כל כך לא בסדר?
למה הבת עזבה את המסגרת, והבן את הישיבה? למה לחלקם ישנם חיים כפולים, שקרים והסתרות?
"הם לא עברו שום טראומה, והילדות שלהם היתה לגמרי רגילה"!. היא הוסיפה ואמרה.

החיפוש הנואש אחר הסיבה שתסביר לנו את המשך הסיפור, והתסכול כשלא מוצאים "שום סיבה", מוכרים עד מאד.
"אז מה, הם סתם עזבו?" זו שאלה מהותית עד מאד, מהסיבה הפשוטה:
אם נבין למה הם עזבו, נוכל לעזור להם בע"ה לשוב, קודם כל, לעצמם ולאחר מכן בע"ה, גם לחיים של משמעות וחיבור.

חשוב להבין שהסיבה היא לא תמיד טראומה,
אלא דברים אחרים, שההשלכות שלהן, דומות מאד להשלכה של טראומה .

ישנן חוויות שהתוצאות שלהן, זהות למה שטראומה מייצרת,
למרות שהן לא מוגדרות כטראומה באופן רשמי, וכאן אנחנו נוטים לפספס, כי אנחנו קוראים לתופעות האלו "נורמאליות"
או לא מזהים אותן בכלל כטריגרים.

מדובר בחוויות שמייצרות תחושות של זרות ודחיה, חוסר שייכות, בטחון ומקום,
וההשלכות המצטברות של התחושות האלו הן: מגננה/ בריחה/ ניתוק.
זהו גם האופן בו המוח מגיב לטראומה, קוראים לזה מנגנון הישרדות.
כשאנו נמצאים במנגנון הישרדות, "הדת" היא הראשונה ש"נפגעת", כי מה לעשות, היא דורשת חיבור, תפקוד ומחוייבות.
אלו הם דברים שלאנשים שורדים, לא נמצאים בראש הרשימה,
יש שם דברים אחרים שמטרתם אחת: להשכיח ולהרגיע כאב. כאן ועכשיו. 

אז מה הם המוטיבים הנוספים שעלינו להיות מודיעים להם מעבר למה שאנחנו רגילים לקרוא "טראומה"?
למרבה הטרגדיה, מדובר בדברים שאנו נוטים להדחיק מתוך חוסר מודעות, מתוך הבנה שאלו הם
"נתונים ברי שינוי ושיעברו עם הגיל" והם קריטיים ממש בשלבי ההתפתחות של הילד/ה.

היום אני רוצה לדבר על אחד מהם, והוא קשור עד מאד לשיחת טלפון מכוננת
שהיתה לי עם ביתי, נאני, ביום שישי האחרון.

סיפרתי לה שאני מופתעת לגלות, שהרבה מהנוער המתמודד, הם בנים ובנות לאנשים שהינם
מטפלים רגשיים/ מנחי הורים/ יועצים זוגיים/ אנשי חינוך/
אנשים שעוזרים רבות לציבור. "ברור"! היא אמרה.
"מה חשבת אמא? אם ההורים שלהם רגישים מאד, גם הילדים יוצאים ככה,
וזו גם בדיוק הסיבה שהם עזבו את הדת"! ואידך זיל גמור.

המשפט הזה שלה, הבזיק בי כמו ברק .
כמה אנחנו יכולים ללמוד על עצמינו דרך המסע המופלא שהילדים שלנו עוברים.
והנה הנקודה: רגישות יתר (או כפי שמקובל לקרוא לה בעגה המקצועית "חוסר וייסות רגשי/ HSP")
הינה נטיה מולדת בה האדם מגיע לעולם עם רדאר רגיש מאד.

אלו הם ילדים שוחרי צדק ואמת, קולטים את כל מה שבין השורות, הם קוראים אנשים "שקוף",
הם מוצפים רגשית בקלות, מביאים רגשות בעוצמה (הרבה בכי, כעס, תסכול),
חווים הצפה כשהם באירועים עמוסי אנשים/ רעש או פרטים.
הם זקוקים לשקט שלהם באופן נואש לפעמים (ואם אין להם, הם יארגנו אותו עם מוזיקה באוזניים כל הזמן).

ניתן לומר שהם הגיעו לעולם עם ראדר עדין מאד, ואפס יכולת לפלטר עומסים (מלשון פילטר).
הם חווים את העולם (ובעיקר רגשות) בווליום פי כמה מאנשים "רגילים".

אם חשבנו שאלו יצורים נדירים, מחקרים מוכיחים שעשרים אחוז מהאוכלוסייה, הם אנשי HSP!!!
אלו האנשים שיהיו בבגרותם המטפלים הטובים ביותר, אנשי החינוך הטובים ביותר ופסיכולוגים מדהימים,
כי הם ירגישו גם את כל מה שלא אמרתם, יחוו את שפת הגוף שלכם בלי צורך ללכת לשום קורס,
ויבינו את הרגשות שלכם, גם אלו שאתם בעצמכם לא מודיעים אליהם.

עכשיו, נסו לדמיין מתבגרת בת 15 שחווה הצפות רגשיות,
המחשבות והרגשות שלה מפותחים פי כמה מבנות גילה והן מדברות בהפסקה בבית הספר על בגדים ואופנה,
וכל מה שמעניין אותה באמת, זה לדון על משמעות החיים והסבל.
כשהחברות שלה נהנות במחנה הקיץ מסרט טוב, היא מתייסרת על כך שחברתה חווה אובדן של קרוב משפחה,
וכשהשבויים משתחררים בטפטופים, כל מערכת העצבים שלה דרוכה, כבר חודש.
כן, גם אם אף אחד מהם לא מוכר לה באופן אישי.
היא פשוט מרגישה את המתח באויר.

כמתבגרת כזו, החוויה הכי עמוקה שלה הינה בדידות,
וגרוע מכך, אנשים רגישים מאד, נוטים להאמין שאולי הם "לא נורמאליים"!
הם חווים פעמים רבות דחייה חברתית וחוסר שייכות,
לא בגלל שחברי הכיתה רעים, אלא שהם עצמם פשוט לא מצליחים להתאים את עצמם
"למים הרדודים". קשוח.

האתגר הגדול יותר הינו, שפעמים רבות, חוסר ויסות רגשי, מגיע במבצע של 1+1
ועלולים להתווסף אליו הפרעת קשב או חוסר ויסות תחושתי,
והנה קיבלנו נערה שמרגישה מאד לא מובנת ולא שייכת לסביבה,
סוג של כלי חרסינה בעדר פילים …..

הסיכוי של כלי כזה להישבר הינו כמעט 100%.
לא בגלל שהוא חלש, אלא בגלל שהוא עדין. נשמות עדינות, כבר אמרנו?
היי, לא כתבתי את זה כדי להבהיל, אלא כדי לעורר מודעות.

כל פעם שאני מלמדת את הנושא לעומק בקורס הכשרת היועצים,
אנחנו מגלות לפחות 6 נשים שאומרות לי "היי, זו אני!".
פתאום מלא אירועים שהיו לאורך החיים, אופני תגובה, רגשות ואי הבנות,
מקבלים שם ומיסגור. זו חוויה מדהימה ועצומה, ועם זאת, היא פותחת שאלות חדשות:

איך ניתן לנהל הצפות רגשיות, איך לווסת את הראדרים,
איך למצוא את מקומינו בחברה בה רוב האנשים, חווים את המציאות ברובד אחר מאתנו?
והשאלה הגדולה מכולן היא, אם אנחנו כאלו, מן הסתם יש לנו גם ילדים כאלו…
והשאלה היא, איך לגדל אותם כאנשים שממנפים את התכונה הזו, במקום להתרסק ממנה?
איך לגדל אותם עם הפרופיל המיוחד הזה כך שהם יצליחו לעבור את גיל ההתבגרות מתוך חוסן וצמיחה
במקום להתרסק בשלב גיבוש הזהות, כשכל מה שהם חווים הינו דחייה וחוסר שייכות?

רגישות יתר, איננה "בעיה", היא מתנה,
וככל המתנות היא דורשת הבנה של איך להשתמש בה נכון,
הבנה ולמידה מה הצדדים הרגישים שלה ומה החוזקות שלה,
וכשמדובר בנוער, הרבה מאד תיווך שמסביר להם, מה עובר עליהם,
למה הם מרגישים כל כך מוצפים ובעיקר, ללמד אותם טקטיקות של ניהול רגשות
ויכולת ביטוי שעוזרים להם מאד לווסת את עצמם, ולהרגיש שוב מוגנים ובעיקר, נורמאליים.

נסו לדמיין, מה קורה שנער מרגיש לא מובן, לא נורמאלי, מוצף רגשית עד כדי פיצוץ, פגיע ורגיש להחריד.
תוסיפו לזה אירועים שהם קצת מעבר לסף הרגיל, התמודדויות חברתיות ואולי אפילו קושי זמני בבית,
והנה קיבלנו מתכון של נער/ה שעלולים לפתח תסמינים של נשירה,
לא בקטע דתי בכלל, אלא בקטע הישרדותי של ממש, שמשליך על כל מערך התפקוד שלו.

תהליך דומה קורה לילדי קשב. לילדים עם לקויות למידה. לילדי תקשורת.
בשורה התחתונה, הם בנויים אחרת, חווים את העולם אחרת, ויש להם אתגרים אחרים
וכל התמהיל הזה, עלול ליצור אצלם תחושת זרות. חוסר בטחון. חוסר שייכות ודחיה (מהחברה).

כשהם פוגשים במקביל גם את נסיונות החיים, הכל מתנפץ ביחד,
ואז, פעמים רבות, הם עוברים למצב הישרדותי.
מנגנון ההישרדות מכיר רק 3 אופציות: בריחה, התגוננות (מאבק) וניתוק. נשמע מוכר? 

אם כן, כדאי לבדוק שוב, בעיניים נקיות, אחורה.
היכן זה התחיל? האם קיים קושי רגשי/ לימודי/ התפתחותי אחר שנמצא ברקע?
אם כן, הוא לא רק משהו שצריך לפתור עם ריטלין/ ריפוי בעיסוק/ או כל פתרון טכני אחר.
אלא פרופיל. מבנה נפש. פילטר מיוחד דרכו הם חווים ומפענחים את המציאות.
הם רואים את המציאות דרך עדשות אחרות מאתנו.
האם נסכים ללמוד וללמד אותם איך לפענח את המציאות שלהם באופן בונה?

התפקיד שלנו הוא בעיקר לפתח מודעות ויכולת לייצר עבורם פילטר שרואה את העולם
לא רק כמקום הישרדותי, אלא לשפוך להם אור על המתנות שהם קיבלו (ויש להם הרבה),
לבנות בהם חוסן מתוך הרגישות המדהימה שלהם,
לתמלל את היכולות שלהם, לנרמל את מה שהם מרגישים ולגלות להם,
כמה שהם באמת מיוחדים,
באופן לא רגיל.