הרב יצחק לובישטיין

כמה הוא באמת שווה?

כל אחד מאיתנו חייב להרגיש מצד אחד חלק מחברה, חלק ממשפחה, חלק בזוגיות, חלק מכלל המרכיבים של העולם, ולכן כולנו זקוקים לאהבה, שיקבלו אותנו ללא תנאים, רק להעריך אותנו איך שאנחנו עבור מה ומי שאנחנו, כחלק ושייכות עם הכלל, והוא להכיר את ה"ערך" שלנו, וזה נקרא אהבה אמיתית.

אנחנו יודעים שכשרוצים לדעת כמה אדם שווה, כגון אם מישהו הזיק לחבירו והפך אותו לנכה, או לגבי הלכות אחרות בתורה (רובם לא נוהגים בזמנינו), ההלכה קובעת שמודדים כמה היה שווה בשוק העבדים. בדקו כמה שווה שעה שלו בעבודה ואז ידעו לשער שוויו. בתורה נקרא שוויו של אדם כזו הנקבע כפי יכלתו לעבוד, בשם "דמים".

בפרשת השבוע (פרשת בחקותי) נפגשנו עם מושג נוסף ומעניין ואפילו אפשר לומר תמוה. אדם שאומר שרוצה להקדיש שווי של "ערכו" – או ערך של מישהו אחר – לבית המקדש, יש כללים ברורים כמה צריך לתרום והסכום נקבע בכפוף לשתי פרמטרים בלבד: הראשון האם הוא זכר או נקבה והשני הגיל (ישנן חמש שכבות גיל: עד חודש, עד חמש שנים, עד עשרים, עד שישים, מעל שישים). בתורה נקרא שוויו של אדם הנקבע כפי גילו בשם "ערך".
התורה מלמדת אותנו מסר עצום והוא שלכל אדם יש גם "דמים" וגם "ערך". ה"דמים" של האדם תלוי במעשיו ויכלתו, ונמדד רק במבחן התוצאה – כמה הוא יכול להפיק. אולם ה"ערך" של האדם לא תלוי בשום דבר חוץ מעצם מציאותו.

הגמרא (תענית כג. ב"ב טז:) מלמדת אותנו שיש שני צירים שסביבם קיימת האנושות והם הכבוד והאהבה. שני אלו, כמעט הפוכים במהותם ויחד עם זאת אי אפשר להתמודד בלי שניהם גם יחד. האהבה היא ביטוי של "המאוחד" ואילו כבוד היא ביטוי של "המיוחד". האהבה בטהרתה "אינה תלויה בדבר" ואילו הכבוד דווקא כן תלוי בדבר. רק מכבדים מי שגדול יותר או מיוחד יותר, כמו אב ואם, מלך, נשיא ורב (וגם כלפי כל חבר צריך למצוא אצלו דבר מיוחד ולכבדו. הארכתי בזה בספר תינוק שנשבר).

כל אחד מאיתנו חייב להרגיש מצד אחד חלק מחברה, חלק ממשפחה, חלק בזוגיות, חלק מכלל המרכיבים של העולם, ולכן כולנו זקוקים לאהבה, שיקבלו אותנו ללא תנאים, רק להעריך אותנו איך שאנחנו עבור מה ומי שאנחנו, כחלק ושייכות עם הכלל, והוא להכיר את ה"ערך" שלנו, וזה נקרא אהבה אמיתית.

ובאותה מידה כל אחד מאיתנו צריך להרגיש שבאיזה נקודה אנחנו יותר מכולם ויש לנו משהו מיוחד לתרום שרק אנחנו יכולים. לכל אחר מאיתנו יש כוחות מיוחדים, ואנחנו צריכים להכיר באותם הכוחות, גם בעצמינו וגם באלו שסביבנו. להכיר את ה"דמים" של כולנו וזה מביא לכבוד הראוי.
אני פוגש הורים כל הזמן שאומרים לי "אנחנו אוהבים את הנער שלנו" "אנחנו נותנים לו הכל" "אנחנו לא מותחים עליו ביקורת", וכשאני שואל את ההורים: "אם אני ישאל את הנער כמה הוא מרגיש שאתם אוהבים אותו מה הוא יגיד?" והם עונים לי: "ודאי יאמר שאוהבים אותו" (דבר שאפשר לפקפק בו הרבה כיון שאם הנער לא מרגיש כבוד הוא גם לא יהיה פתוח להרגיש את האהבה).

האתגר עם ההורים מתחיל כשאני שואל אותם מה הם חושבים יענה הנער אם אשאל אותו "כמה ההורים שלך גאים בך" ואז מתחיל צרור של סיבות למה אין לו זכות לשום כבוד, "הרי הוא לא מתפקד", "הרי הוא לא שומר תורה כמו שצריך", "הרי הוא רק מבייש אותנו", "הרי הוא רק עסוק עם עצמו", "הרי הוא לא מושיט יד עזרה בבית גם בזמנים שהוא הכי נצרך", "איזה זכות יש לו לכבוד", "במה נכבד אותו" ועוד. הורה אחד הגדיל לעשות ואמר לי: "צריך להיות גאון גדול למצוא דבר לכבד אצל הנער". נמצא שרוב המתמודדים שלנו אולי מקבלים מידה מסויימת של אהבה אבל כמעט לא מקבלים כבוד.

אם נתבונן בתלמידי רבי עקיבא שאפשר להניח שכיוון שרבם הגדול, רבי עקיבא דגל בהבלטת מצות "ואהבת לרעך כמוך" ככלל גדול בתורה (ירושלמי נדרים ט ד), גם הם מאוד אהבו אחד את השני. ובכל זאת אנחנו יודעים שכל תלמידיו – הראשונים – נפטרו משום ש"לא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות סב:) וש"עיניהם צרה אלו באלו" (מדרש חיי שרה סא ג). הרי שאפשר מאוד להצטיין ב'אהבה' ועם זאת להיות מאוד לקוי ב'כבוד'.

ביציאת מצרים כולנו נהיינו שייכים לעם ישראל, כולנו הרגשנו שייכים אחד לשני (פסח הוא החג של אהבה וחסד), אבל כדי להגיע לקבל את התורה צריכים ארבעים ותשע ימים, בגמטריא של "לב טוב", ובאותם הימים אנחנו צריכים למצוא מקום בלב להכיל את המיוחד של השני, ולכן דוקא באותה תקופה היה קטרוג על תלמידי רבי עקיבא ונפטרו. אחרי "לב" ימים, כבר לא היה קטרוג (ע' פר"ח וגר"א או"ח תצג), ונשאר "טוב" ימים. בתקופה זו מוטל עלינו להגיע למצב כמו שהיה קודם מתן תורה של "כאיש אחד בלב אחד" (יתרו יט ב) שכל אחד הכיל את מעלת חבירו. במתן תורה היה לכל אחד "מחיצה בפני עצמו" והוא שרמת הקירבה וההשגה של כל אחד היה כפי מדריגתו (רש"י יתרו יט כד), ובכל זאת כל אחד כיבד את מקומו של השני (רש"י דברים א כב).
גם כלפי הנערים המתמודדים, לא מספיק לאהוב אותם, צריך לכבד אותם. יש ארגז כלים שלם לעזור לנו להגיע לרמת הכבוד הנדרשת שתתן לנערים האלו לשגשג ולחזור לאיתנם. במסגרת מאמר קשה לפרטם, ואפשר לפנות אלי ואשתדל לעזור. יהי רצון שנזכה כולנו לרוב נחת דקדושה שאנחנו כל כך מייחלים לה. לא לשכוח שאנחנו אומרים בתפילה (ובא לציון) "בָּרוּךְ הוּא אֱלֹהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ. וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים. וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת. וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ. הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ. וְיָשֵֹם בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ וְלַעֲשֹוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם"
ומיד אחריו אומרים "לְמַעַן לֹא נִיגַע לָרִיק וְלֹא נֵלֵד לַבֶּהָלָה" וכתב המשנה ברורה (מז י) "ותמיד תהיה תפלת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מדות טובות ויכוין מאוד בברכת אהבה רבה ובברכת התורה בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו וכן כשאומר: "ובא לציון למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה".

0 0 הצבעות
דירוג מאמר
הירשם
להודיע ​​על
guest

0 תגובות
תגובה מוטבעת
הצג את כל התגובות

אל תפספסו תוכן חדש

השארו מעודכנים!

רוצים להיות ראשונים ולקבל עדכון על כל פוסט חדש שעולה לאתר? מלאו את פרטיכם ותישארו מעודכנים

אולי יעניין אותך גם:

נעמי סובול

ליאורה סטאריק

חזקי גלבוע

הרב דן טיומקין

טוען מאמרים נוספים
0
אשמח לשמוע את חוות דעתכם, נא הגיבו.x