השבוע התקיים כנס אימהות של אהבת עולם בירושלים. לקרוא לזה כנס לא יהיה מודייק. אולי נכון יותר לקרוא לזה מפגש של טרום גאולה. איזה עוצמות של אימהות, של גבורת נפש, של התמסרות פגשנו שם! של יכולת לשאת עיניים לשמיים ולראות באמת. לראות שליחות, לראות דרך, היכולת לראות מעבר.
עם ישראל הוא עם של חיבור ונצח. חיבור עם ההמשך שלו, חיבור עם אלוקיו, עם תורתו, עם ארצו. הכל מחובר, הכל חלקים של סיפור אחד. כולנו מחוברים אחד לשני והסיפור שלנו, הוא סיפור אחד שלם שקורם גאולה.

"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן .. ותהי עליו רוח אלוקים", בשביל שנוכל להתרומם מעל הנסיון הקשה הזה, כדי שנוכל באמת להירתם לתפקיד שלנו, עלינו לשאת עיניים לגובה. מעבר למה שאנחנו רואים "כאן ועכשיו".
ומה בלעם רואה כשהוא נשא את עיניו?
"את ישראל שוכן לשבטיו", משפחה ומשפחה, שבט ושבט, הוא רואה חיבור ושייכות. כל אחד עם הגוון שלו, כל אחד עם המשפחה והשבט שלו, וכולם יחד, יוצרים חיבור ומרקם אחד מרהיב של שלמות.
השוכן לשבטיו הזה, הוא המפתח לברכות עוצמתיות במיוחד שמגיעות בהמשך הפסוקים ולמה?
כי כגודל ההשקעה והאתגר, כן גודל השכר.

להיות באחדות, למרות השוני, להיות בקבלה למרות הפערים, זו עבודת המידות. זה לא משהו ש"זורם בטבעי".
בטבע שלנו כבני אדם, אנחנו אוהבים שכולם חושבים כמונו, ואוהבים להיות בסביבה שדומה לנו. לקבל את השונה והאחר, זו עבודה. וכשיש נסיון של נער מתמודד בתוך הבית, הנסיון מתעצם פי כמה וכמה, והוא שם לנו מול העיניים, יום יום, שעה שעה, רגע רגע את השאלה הגדולה מכולם: "תקבלו אותי"? השאלה הזו עומדת במרכז החדר ובמרכז הלב, ומפלחת אותו.

בכנס, דיברנו על קבלה והכלה. לקבל, זו לא התרפסות או ויתור על עקרונות. לקבל זו התרופה בכבודה ובעצמה. כשאנחנו מקבלים אותם, אנחנו מרפאים בע"ה את המקום הדחוי. השבור. המקום שאוכל אותם מבפנים ומספר להם כמה הם לא אהובים יותר, לא ראויים יותר. לא שייכים. מחוץ למחנה.
הם יבטאו את תחושת הדחיה הזאת בכל דרך אפשרית: בלבוש, בתרבות, בניראות, בסגנון הדיבור, במעשים. והם מצפים מתי כבר נגיד להם "לכו. אתם לא משלנו". וכשזה לא מגיע, ועוד יותר מכך, מגיע ההיפך הגמור, מגיעה היכולת לקבל אותם ככה, ולשדר להם "אתם אהובים ושלנו, תמיד", זו רטיה. ועוד אחת. ועוד אחת. על המקום הפגוע. המתריס. הכאוב.

זה לא מתכון של "זבנג וגמרנו" ריפוי הוא תהליך של שנים, להשקות אדמה חרוכה, דורש סבלנות. אבל אחרי שהיא רוויה סוף סוף, היא תתחיל להצמיח חזרה. בעוצמה. בהתחדשות. מה טובו אוהליך יעקב!

היו אימהות ששתפו את הסיפורים האישיים שלהן באומץ וחשפו גבורה יהודית בלתי נתפסת. עוצמה של השראה. אחת סיפרה שאחרי שהיא הבינה את המהלך, ואחרי שנים רבות של מאבקים אין סופיים עם הבן שלה (בן 28 כיום!), היא החליטה לשנות כיוון מאה שמונים מעלות. היא קראה לו לשיחה. אמרה לו שהיא מבינה כיום שכל ההתנהגות המתריסה שלו היתה מתוך כאב. העוצמות של השיחה הזו היו אדירות. נפתח ביניהם מרחב חדש של דיבור. לא הרבה לאחר מכן, היה לו יום הולדת והם חגגו לו מכל הלב. הוא כל כך התרגש (למרות גילו!) ואמר לאמא שלו ביום ההולדת כשהיא ברכה אותו מכל הלב: "אמא, חכיתי כל כך הרבה שנים לשמוע שאת אוהבת אותי!". וואו.

אשה אחרת, ניגשה אלי בסוף הערב ושיתפה אותי בוורט נפלא (לצערי, לא יודעת בשם מי): למה כתוב "עזה כמוות אהבה"? מה הקשר בין שניהם, היא שאלה. התשובה היא, שכשם שמהמוות אף אחד לא יכול לברוח, כך גם מעוצמתה של האהבה והקבלה, אף אחד לא יכול "לברוח".
מה שאי אפשר לעשות בשום דרך אחרת, אהבה תעשה. היא מממוסת חומות של אבן, היא מייצרת מרחב של ריפוי, היא מאפשרת תהליך.

זה דורש מאתנו ההורים המון עבודה עצמית, ובעיקר לשים מול העיניים שכל ההתרסה והמרד של נוער מתמודד, מגיע ממקום של דחיה וכאב. לראות רק את ההתרסה ולהתערבב עם הכאב, זה לראות את המציאות "בעין אחת". ואז באמת רואים רק "קללה".
אבל כשפותחים גם את העין השניה, זו שרואה אמונה, שרואה מעבר, כשנושאים עיניים לגדולי ישראל שכבר אמרו ואומרים שיש לקרב קרובים ושכל היתר הם כיסויים לכאב, אז מקבלים את כח התפקיד. את הכוחות לשאת את השבט שיהפוך בע"ה לשבטיו – ותהי עליו רוח ה'.

אי אפשר לראות את האמת כשמסתכלים החוצה. האמת דורשת לשאת עיניים לשמיים, לאופק, לעומק ופנימה. ולא להאמין למראה עיניים של כאן ועכשיו. זה זמני, זה יעבור, זה חלק מאבק הדרכים של הגלות הארוכה הזאת.
וכל מה שזרענו והשקנו ודמענו,
נאסף. מזרים בהם לאט לאט כוחות להיות.
הם עוד ישובו להרגיש שייכים ואהובים
בזאת אבות ואימהות שידעו מעבר, לראות.