נעמי סובול

לא ידעתי איך אני בורח עם התפילין שלי

סיפרה לי אמא, שבנה עזב את הישיבה באופן מאד דרמטי ופתאומי, שלאחר תקופה ארוכה, כשהקשר שוב נבנה בעדינות, היא שאלה אותו מדוע הוא לא לקח איתו, לכל הפחות את התפילין שלו ביום שהוא ברח מהישיבה. הוא ענה לה תשובה מטלטלת: "אמא, לא ראיתי איך אני בורח יחד עם התפילין שלי, זה פשוט לא הלך ביחד".

השבוע פגשתי שני סיפורים מטלטלים שמספרים במהותם סיפור אחד נוקב עד תהום.
הסיפורים האלו כל כך מכוננים שהרגשתי צורך לשתף אתכם גם בחלקים מהסיפור ובעיקר,
בתובנות לקחת לדרך, כל אחד מאתנו במסעו הפרטי.

סיפור ראשון:

פגשתי אמא שסיפרה לי שהבת שלה הייתה מאד מוצלחת, בכל קנה מידה:
בלימודים, בחברה, במשפחה, בהכל! עד שזה הגיע למציאת עבודה.
כשהיא סיימה את הלימודים, היא ניסתה להתקבל לעבודה בתחום שלה.
כל החברות שלה כבר הסתדרו, והיא מנסה כבר מעל שנה להתקבל
וכל פעם סופגת דחיה אחר דחיה.
באיזשהו שלב, היא עברה חויה ששברה את גב הגמל,
היא נכנסה לדיכאון עמוק ואמרה להוריה שהיא איבדה טעם בחיים שלה.
היא מרגישה כישלון גמור, ובכלל, בשביל מה לה לחיות? נשמע קיצוני? חכו.
בהמשך, מבחורה צנועה ומחוברת, היא התחילה להתדרדר בקצב מבהיל.
מה קרה כאן והאם ישנו קשר בין שני חלקי הסיפור?

רוב ההורים, מודאגים בעיקר מהחלק השני:
מה קורה לילדה שלנו? למה היא מתדרדרת? למה הבן פתאום מתחיל לזגזג והפסיק ללמוד?
למה היא רכשה אייפון? או כמו שהורים מתבטאים בשיחות הייעוץ
"יש לבת/ לבן שלנו, בעיות רוחניות. מה עושים עם זה?".

סיפור שני:
התקשרה אלי אשה שסיפרה שהבן המוצלח והאהוב שלה,
ברח יום אחד מהישיבה המובחרת בה למד, פרק עול, ונמצא בחברה מאד מסוכנת.
הוא גם מסרב לדבר איתם, ההורים. השבר וההלם מהמעבר החד בין ישיבה מצויינת,
חיים שמרגישים שנוסעים "על המסלול" לבין המעבר הדרסטי לפריקת עול ללא שום רצון
או גישה לקשר עם המשפחה מהיום למחר, מפרקת אותם לחתיכות.
"מה קרה לו"???? "מה קרה פתאום"????

****

על איבוד זהות, איבוד ערכים ולמה זה כרוך ביחד.

בואו נדבר קצת על זהות.
אם נבין את מהות הזהות, נבין כל כך הרבה דברים בהתנהלות שלנו מול הנוער,
נבין מה הם איבדו, ולמה זה קשור בקשר בלי ינותק מ"הדת".
נבין למה השיח ומוקד תשומת הלב שלנו איננה על "הבעיות הרוחניות"
אלא על מה שעומד בשורשן.

תתארו לעצמכם בחורה שכל הזהות שלה נבנית על "אני מוצלחת".
מה קורה כשהיא חווה חויה קשה של דחיה, פעם אחר פעם?
נכון. הזהות הזו נסדקת.
אם היא חווה טראומה קשה, הזהות שלה מתרסקת.
כשזהות מתרסקת, היא לא מבדילה בין החלקים , אלא מתרסקת כולה.
ההצלחה, הצניעות, הכשרונות, הכל נצבע בכאב עצום של "אין לי מקום, אני לא שייכת/ מוערכת/ אהובה".
או כפי שהיטב להגדיר זאת מתמודד (וסליחה מראש על ההתבטאות) "בא לי להקיא מעצמי".

כשאני אומרת שהכל מתרסק, זה אומר שהזהות מורכבת גם מהחלקים "הדתיים" שלנו.
אם "אני" לא כאן, גם כל מה שאני מורכב ממנו, מתקלף ומתנדף ממני. נשבר.

סיפרה לי בחורה שעברה טראומה קשה של מערכת יחסים רעילה במיוחד, שהתמשכה תקופה ארוכה,
שהיא חוותה כזו טראומה שכל מה שהיא הרגישה היה ש"אין אותי".
היא נמחקה לגמרי. לא הרגישה קיימת. כשקיים כאב כזה גדול, של ביטול העצמי,
אז כל מה שעלול אפילו רק להזכיר את העצמי הקודם והמכאיב, מהווה טריגר של כאב בלתי נסבל
ונעשה כל מאמץ לברוח ממנו (כיפה/ שירי שבת/ דמות מסויימת/ ישיבה/ קהילה מסויימת / לבוש מסויים).
האם האלמנטים "הדתיים" הם הבעיה? בדרך כלל לא.
הם פשוט מהווים טריגר ותזכורת לזהות הקודמת, הכואבת עד כלות.

סיפרה לי אמא, שבנה עזב את הישיבה באופן מאד דרמטי ופתאומי,
שלאחר תקופה ארוכה, כשהקשר שוב נבנה בעדינות, היא שאלה אותו
מדוע הוא לא לקח איתו, לכל הפחות את התפילין שלו ביום שהוא ברח מהישיבה.
הוא ענה לה תשובה מטלטלת:
"אמא, לא ראיתי איך אני בורח יחד עם התפילין שלי, זה פשוט לא הלך ביחד".
מבינים? התפילין היו כרוכות יחד עם הזהות העצמית שלו שכל כך הכאיבה לו
והתרפקה לו מול העיניים לרסיסים כתוצאה מחווית חוסר שייכות ודחיה עמוקים,
כך שלקחת איתו את התפילין היה בעצם כמו לקחת יחד את הכאב, ממנו הוא מנסה לברוח.

כשאנחנו מבינים שזהות שמתרסקת לא יכולה להכיל או להחזיק את החלקים הקודמים שלה,
אלא נדרשת למרחב של ריפוי, משהו בנו נרגע. מפתח חמלה.
המלחמה היא לא נגדינו כהורים. היא גם לא "נגד הדת".
בחורים ובחורות מתמודדים רבים ששאלתי באופן אישי, אמרו לי כולם פה אחד
"אין לנו שום בעיה עם הדת". יש להם בעיה עם הזיכרון שחויות דתיות מסויימות מעוררות בהם.

המוח הרי עובד על חווטים. הקשרים. אסוציאציות.
חויה מטלטלת או טראומטית, קושרת הכל ביחד והכל מתפוצץ ונשבר.
מי שנכווה, נזהר שבעתיים מאש. עכשיו אנחנו מבינים שהשאלה הכי חשובה וקריטית
היא לא "איך לפתור להם את הבעיות הרוחניות שלהם",
אלא לשאול למה הם זקוקים על מנת לשקם ולבנות את עצמם, מחדש.
למה הם זקוקים כדי לקבל בכלל את הרצון והיכולת להתחבר מחדש,
והפעם ממקום בריא ומאוזן, לכל החלקים שלהם, ומשם לכל היתר.

בואו נתבונן רגע בתהליך של יציאת מצרים.

עמ"י היו עבדים, מאות שנים! עבד הינו פרופיל של אדם שאין לו זהות עצמית.
הוא כפוף לחלוטין לרצון אדונו.
מזכיר קצת מהות של אדם טראומתי, שכל מה שמנהל אותו הינו הצורך בהישרדות.
רצון? מה זה בכלל? אני? לא קיים. רק מה שאחרים רוצים ממני.

כשהקב"ה החליט ברחמיו לגאול אותנו משם, התפלאו מלאכי השרת ואמרו,
"הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז", אז מהיכן הזכות לצאת בכלל?
התשובה הינה, מעצם הקשר הנצחי ואהבתו הבלתי מסוייגת של הבורא אלינו ובזכות אבות – נגאלנו.
לא בזכות עצמינו. לכשעצמנו , היינו בחזקת שבר כלי.
ועדיין הקב"ה שולח את משה לומר לפרעה, "בני בכורי ישראל"!

הקב"ה גאל אותנו בכח האהבה הבלתי מותנית שלו אלינו.
רק לאחר שיצאנו, נשמנו, קיבלנו רפואה, יכלה להינתן התורה.

אהבה וקבלה ללא תנאי, אומר בפשטות: אנחנו נאפשר לך מקום להיות. פשוט להיות.
כפי שאתה, ללא לחץ, ללא תנאים (תורה היא ולימוד היא צריכה, איך להסתדר עם יתר בני הבית והסביבה ובאיזה אופן לעשות את זה נכון) ,
פשוט מעצם היותך. "באשר הוא שם". אהבה מקבלת, מרפאת.אהבה שאומרת שיש לך מקום.

רבי נחמן מברסלב מגדיר את זה בתור "השבת אבידה",
להשיב לנפש של יהודי את תחושת הערך והמקום שלה,
במקרים האלו זה לעיתים בחזקת פיקוח נפש כפשוטו ממש.
להחזיר לנפש את השלווה והבטחון שהיא איבדה בשלב איבוד הזהות.

לייצר עבורם מקום בטוח בנפש, אומר לקנות עבורם ולאפשר להם דברים שמוכיחים להם
שאנחנו מקבלים את המקום שלהם, כפי שהם מעצם היותם, מכבדים את הרצון שלהם,
מגדלים בהם מרחב שמסוגל להירגע ולהפסיק לברוח או להיאבק.
לגיטימציה פשוט להיות הם בתוך מרחב בטוח.
אחרי שהם מרגישים שוב בטוחים ומקבלים אמון בעצמם (וזה לוקח לפעמים שנים!)
יש את האפשרות לבנות מעל זה קומת וצורת יהודי.

לעולם יהא אדם, ורק אחר כך ירא שמיים.
הם קודם יצאו ממצריים ומעבדות, ורק אחר כך קיבלו את התורה.

אדם שעבר טראומה שייצרה בו שבירה של הזהות הקודמת שלו
(זו עלולה כמובן להיות טראומה מצטברת "טראומה מורכבת" ולאו דווקא אירוע אחד מכונן),

צריך שיקבלו אותו ויאפשרו לו מקום דווקא בגלל מה שהוא עבר,
הוא חייב ריפוי לעובדה שיש לו מקום שיגרום לו לרצות להישאר ולא לברוח מעצמו,
מקום שיאפשר לו להניח אצלינו / בביתנו את החבילות ואת שק הדמעות.

נכון, ישנה הסוגיה של מה עם יתר בני הבית (עליה אנו מאריכים מאד בהדרכות שלנו)
וצריך ללמוד איך לעשות את זה נכון מבחינת המינון והצורך (כנ"ל)
אבל מה שחשוב הוא, להבין את הרעיון, את המניע.
את המהות וההגיון שבחוסר ההגיון של התרופה. את השבר שמנהל את הבריחה.

כפי שאמר הלל הזקן, אם אני כאן, הכל כאן.
ועל דרך ההיפוך, אני אני לא כאן, שום דבר לא כאן.

אנחנו לא מדברים כאן על חינוך, אלא על ריפוי של נפשות שהזהות שלהן התנפצה,
ומבקשת וכוספת, למקום להניח בו את שברי הלוחות,
יכולת לנשום שוב, ללא תנאי ומשם,
בע"ה לבחור מחדש לשוב ולחיות.

4 1 הצבעה
דירוג מאמר
הירשם
להודיע ​​על
guest

1 תגובה
הישן ביותר
החדש ביותר הכי הרבה הצבעות
תגובה מוטבעת
הצג את כל התגובות
מיי
מיי
5 חודשים לפני

וואו
אין לי מילים
וכל כך עצוב שאין עוד מאמרים כאלה..

אל תפספסו תוכן חדש

השארו מעודכנים!

רוצים להיות ראשונים ולקבל עדכון על כל פוסט חדש שעולה לאתר? מלאו את פרטיכם ותישארו מעודכנים

אולי יעניין אותך גם:

טוען מאמרים נוספים
1
0
אשמח לשמוע את חוות דעתכם, נא הגיבו.x