השבוע נכנסה אלי אמא עם בנה המתבגר. היא נראתה מותשת מוויכוח ארוך ומודאגת נורא שמאמץ ההגעה היה לשווא. כבר בדלת היא נשמה לרווחה, 'אין לך מושג מה עברנו בשביל להביא אותו לכאן.' לידה עמד נער חינני ומתוסכל. המבט שלו כלפיה היה מאיים. עלי הוא הסתכל בכוחניות וחוסר סבלנות.  "נמאס כבר ללכת למקומות האלו. בשביל מה אני כאן? מה אתם רוצים ממני?"

שתקתי, נתתי לסיטואציה להתנהל, מביט מהצד. חוסר האונים של האמא ניכר היטב, והיא גלגלה את הכדור אלי. "אתה יכול להסביר לו למה הוא הגיע לכאן? אני כבר מותשת."

שאלתי אותה מה הבעיה מבחינתה, מה היא הייתה רוצה שייפתר. 

"תסתכל עליו, הוא פצוע. נמאס מהסיפור הזה כבר. כל היום כדורגל בראש שלו. אין לו כלום בחיים חוץ מהדבר הזה. זו לא בדיחה, הוא כבר גדול. הוא כל היום במגרש".

הסתכלתי על הילד. הוא ישב שם מכווץ עם יד שבורה וסימני פציעה ביד השנייה. קצת חסר מילים.

"אתה משחק טוב?" העיניים שלו אורו. "מאוד. אני הכי טוב בשכונה שלי". תוך כדי הוא הוציא את הפלאפון להראות לי סרטון שלו.

תקשיבו, זה היה מדהים. הוא באמת טוב בצורה חריגה. 

תגיד, פניתי אליו, "איך זה מרגיש להיות כל כך טוב ולשמוע כל הזמן שמספיק עם השטות הזאת?"

הוא התרווח בכיסא ובחיוך מנצח הפטיר- "זה קשה. אבל אני כבר לא סופר אותם. שיגידו מה שהם רוצים."

האמא זזה בחוסר נוחות. לא ככה היא תכננה את זה. "אין לימודים, אין חברים, אין משפחה, כל היום כדורגל. פעם שניה שהוא נפצע השנה. זה כבר נראה כמו התמכרות."

"אבל הוא כל כך טוב בזה. זה מדהים", אמרתי.

שתיקה.

"אמא, אני יודע שאת קצת מצטערת שהגעתם ואולי אני קצת הורס לך. את יכולה להשאיר אותנו לבד?" 

היא יצאה, והוא נשען אחורה, מחפש סרטון נוסף להראות לי.

ספר לי על עצמך, ביקשתי. 

וכאילו לחצתי על כפתור- הוא נפתח והחל לספר. הוא סיפר על בית הספר, על חרם שחווה והשפלות רבות שחווה. על רגעי קושי איומים ועל רגעי תקווה בהם למד להגן על עצמו בידיו. הוא סיפר גם איך פעם אחת רב עם מישהו גדול מידי, וחזר פצוע פיזית ומצולק נפשית. והרגע הזה בו תיאר את התחושות כשהבין שגם פיזית אין לו איך לצאת גדול יותר- היה כואב נורא. 

ותוך כדי הוא התחיל לספר על הכדורגל. על רגעי הצמיחה בהם התחיל להרגיש שיש לו משהו מיוחד  להציע. איך במגרש השכונתי החל להיבחר ראשון, להיות גדול, אלוף, מישהו מוערך. בשלב הזה הוא היה קצת מובך. "מה, אני אומר לך את האמת. זה כיף להיות ככה בעניינים." והאמת, ממש הבנתי אותו. גם לי כיף להיות גדול ומוערך.

כשאמרתי לו שאני ממש שמח שהוא מצא את הדבר הזה- ששם אותו במרכז ומראה לכולם כמה הוא אלוף- הוא הסתכל עלי בעיניים ממש חכמות, וזה ממש יצא ממנו, על אוטומט-

"כן, זה ממש כיף. אבל אני אגיד לך את האמת- אמא קצת צודקת. זה מוגזם. יש דרך למתן את זה? שיהיו לי חיים גם בלי זה?"

בלי התנגדויות, בלי מלחמות. רק להיות לרגע- בנעליים שלו.