למה האמא ייחלה למותו?? // פוסט מוצאי שבת

"שיידרס, שיידרס, ביקשה חברה שלי על בנה, זה שיצא בשאלה והיא לא יכלה להכיל את זה",
סיפרה לי אשה אחת יקרה אודות החברה שלה שכל כך סובלת.
"זה מה שהיא ביקשה עד היום בו הוא נכנס לעזה, פתאום היא הבינה כמה היא רוצה שהוא יחיה,
וכמה היא לא באמת מוכנה לוותר עליו".

את הסיפור הזה שמעתי לפני חודש. מאז, הגיעו אליי עוד סיפורים באופנים דומים,
בהם מכנה משותף אחד: כאב מפלח. "את אמורה לשנוא את מי שיורד מהדרך",
כתבה לי אמא אחרת, וכעסה על המאמר שפורסם ב"תוך המשפחה" שבוע שעבר.
"איך את יכולה לומר שצריך לקרב אותם"??

היא כתבה לי מייל ארוך עם ציטוטים למכביר,
ניסתה להוכיח לי כמה אני טועה, והיא, בשנאתה, צודקת.

כתגובה ראשונית ביקשתי להתגונן, המייל היה באמת חריף.
אבל לאחר כמה דקות נרגעתי ושלחתי לה שאלה: "האם יש לך ילדים מתמודדים בבית"?
התגובה לא איחרה לבוא. יש לה. "והאם את מרגישה שעלייך לשנוא אותם"? שאלתי.
כי אם נקרא את התגובה שלה בטון של אמא מתמודדת, מתקבלת תמונה אחרת לגמרי.
היא לא באמת התכוונה להתקיף אותי, היא התעמתה עם עצמה מול הכתבה הזו,
שערערה את חומת ההגנה שהיא בנתה לעצמה על מנת להתמודד עם הבלתי אפשרי מבחינתה.

המייל הארוך שהיא שלחה לי, בנוסף לסיפור הקודם,
חידדו בי את ההבנה, שמעבר לכאב, יש כאן רובד נוסף לסיפור, וקוראים לו "התנגדות".

רוב אנשים מתכווצים כשאחרים מתנגדים למה שהם אומרים.
זה מתפרש ומרגיש להם כשיפוטיות או ביקורת אישית, אבל האמת היא, שמתחתיה מסתתרים כאב עמוק ורגשות קשים.
אשה אחת סיפרה לי שאמא שלה מסרבת לדבר עם הבת המתמודדת שלה, כיום בת עשרים ושתיים,
ושוררת ביניהן מלחמה קרה של ממש. האמא מבינה שהן נכנסו לדרך ללא מוצא,
אך לא מצליחה לגייס את הכוחות לנסות משהו אחר.

כששאלתי אותה איך מערכת היחסים של האמא עם אמא שלה עצמה,
התברר שגם שם שוררת מלחמה קרה כבר מעל 20 שנה.
פתאום הכעס והקיבעון שלה מקבלים משמעות נוספת,
מספרים סיפור ישן של כאב בלתי פתור שלא התחיל היום וגם לא אתמול.

האם זה לא בדיוק מה שכל סיפור של מתמודד עושה לנו/ מעורר בנו?
קולות ופחדים, חוויות וסיפורים בהם אנו השחקן הראשי ולאו דווקא הם?

"אני לא יכול להכיל את העובדה שאני לא מסוגל לגונן על הבת שלי יותר,
לא יכול לסבול את המחשבה שהיא לא מוגנת", שיתף אותי אבא שממש אכפת לו.
"היא חייבת לחזור הביתה". ואם היא לא רוצה? שאלתי אותו.
ואם היא מרגישה שהיא צריכה מרחק? מה שקורה אז, שהוא נשאר עם המצוקה שלו והצורך שלו לגונן,
לאו דווקא רק המצוקה שלה.

הסיפור כאן הוא הרבה מעבר למילים שנאמרו ועלינו לפתח רגישות וחמלה כלפי מה שמסתתר מתחתן.
אין אמא שפויה שרוצה שהבן שלה באמת יידרס חלילה, יש אמא שמרגישה שהיא לא יכולה לשאת יותר את הסבל ואת חוסר האונים.
אין אמא שרוצה שלילד שלה יהיה רע, יש אמא שמפחדת לפגוש אשמה או בושה
במינון כזה שכל ההגנות שלה עלולות לקרוס.

בעלת תשובה וותיקה סיפרה לי על ההתמודדות הכל כך מורכבת עם הבן שלה, כיום בן 25.
כמה היא כועסת עליו ולא מוכנה לקבל אותו הביתה בלי כיפה ושחור לבן.
"אבל הוא כבר מגדיר את עצמו חילוני והוא בכלל חייל בצבא, את מצפה שהוא יגיע הביתה ויציג הצגה"? שאלתי אותה.
משהו בה התקשח, היא נדחקה לפינה של קונפליקט קשוח שהיא לא מצליחה לצאת ממנו
"אבל זה מה שהרב אמר". היא חזרה ואמרה, כל פעם שנתקלנו שוב ברצון שלה לקרב
ובפחד שלה לטעות ואולי אף לגלות שאולי ניתן לשאול דעת תורה נוספת,
מעבר לזו שנשאלה לפני כעשור, וכל כך הרבה דברים השתנו מאז.

אולי כדאי לשאול שוב, רב שיש לו ניסיון עם האתגר בו את מתמודדת כיום? שאלתי אותה.
אבל לא, יש שם מנעול ובריח על האפשרות הזו. כי אם היא תפנה לרב נוסף ותשמע אחרת,
זה יעמת אותה עם כל שנות הסבל ההדדי שהם עברו בשם "הרב אמר".
ולמה אני מספרת לכם את זה?

כי חמלה, היא לא רק כלפי הילדים שלנו.
חמלה זה קודם כל כלפי עצמינו, או כלפי בן / בת הזוג שלנו שכלואים במה שנראה לנו לעיתים כנוקשות או מתקפה.
כאשר בפועל יש שם הגנה על המוכר, על העבר, על בחירות שעשינו וכעת אנו מוזמנים להעמיק פנימה ולתקן עוד רבדים עמוקים בנפש.
ההבנה הזו עלולה להפגיש אותנו עם מקומות מאד לא פשוטים עם עצמינו.

כשאנחנו מרגישים שהכאב עולה לנו על גדותיו והכעס וחוסר האונים מופנה כלפי המתמודדים או כלפי אחרים,
עלינו לזכור שיש כאן הזמנה לבדיקה מחודשת: מה באמת כואב לנו, והאם אנו מוכנים להמיר את הרצון בפתרון מיידי לכאב
בפתרון אמיתי של תיקון פנימי שייקח זמן אבל יירפא אותנו ואותם באמת במקום "לנסות להעיף את הבעיה" כדי שיפסיק לכאוב לנו כל כך.

כגודל הכאב, כן עוצמת האור וקרבת האלוקים שנמצא, כשנהיה מוכנים להרכין ראש, לפתוח את הלב ולהקשיב:
למה שה' מבקש מאתנו במקום לכל הקולות המחלישים, המפחידים והמקבעים שיש לנו מסביבנו ובתוכינו.
במקום להאחז כל כך חזק בפחדים שלנו או בתבניות החשיבה שאולי היו נכונים לשעתם
אבל כעת רק מונעים מאתנו להתקדם, לבנות, להתקרב ולהתרפא.

כן, זה כואב ומטלטל עד כלות, כל התמודדות מחדש. כל רף חדש שנחצה וכל גילוי חדש אודות עומק הבור.
אנחנו פוגשים לא רק את הקושי והאתגרים הבלתי נגמרים של המתמודדים שלנו,
אלא בעיקר את עצמינו, ואם יהיו לנו האומץ והחמלה לסלוח לעצמינו היכן ששגינו,
היכולת לבחור ללמוד כלים נוספים היכן שהמציאות מזמינה שינוי,
נגלה פתאום כמה מתנות אנחנו מקבלים בזכות הילדים האלו
שכל מה שהרגש שלנו ביקש ורצה זה להיפתר מהרגשות הנוראיים האלו,
והם ביקשו שנסכים לנהוג בחמלה ולראות מעבר .

שנסכים להכיר במקומות החלשים, שנסכים להיות עם חמלה ועם הרבה מאד רחמים.
לא רק בשבילם, אלא גם בשבילנו, ההורים ♥