גיל ההתבגרות, נעמי סובול

למה היא לא מכבדת???

מטען רגשי הוא כמו פצצה מתקתקת, זה רק עניין של זמן עד שהיא מתפוצצת, וכשזה קורה, היא מפוצצת את כל הסביבה, לא רק את עצמה. אסון. אז בואו נבין רגע ביחד, למה חילונים שמתארחים "יודעים לכבד" ולמה המתמודדים- "לא".

"למה היא עושה לי דווקא?" שאלה אותי אמא אחת מבוהלת וכואבת שבוע שעבר.
בשיחת טלפון סיפרה לי האמא עד כמה כואב לה שהבת שלה פשוט לא מכבדת!

"למה חילונים יודעים לכבד כשהם מתארחים שבת אצל חרדים והבת שלי לא??
מרגיש לי שהיא פשוט עושה לי בדווקא, ואני מרגישה שאני מתמוטטת כבר!
די, לא יכולה שלא מכבדים אותי בבית שלי! כמה אפשר לספוג??
מילא בחוץ, בעבודה, גם זה קשה לי, אבל לאחרונה היא התחילה להגיע ככה גם הביתה.
מה, היא לא יכולה לכסות את עצמה לפני שהיא נכנסת הביתה??
היא לא יכולה קצת לכבד גם אותי???" כאב, ועוד מנת כאב. 
כולנו מכירים את זה מקרוב 🙁

זה הרי הבית שלנו, הטריטוריה הפרטית שלנו, השטח שאמור להיות בטוח, נכון?

"אני מגיע הביתה בסוף יום והבת שלי יושבת על הספה
במרכז הסלון, עם מכנסיים, אני אמור לשתוק??" שאל אותי אבא נוסף.

האמת היא, שתלוי את מי שואלים ובעיקר מה שואלים,
ועוד יותר בעיקר, מה המצב של הנשאל,
דהיינו, מה המצב של הנער/ה ובאיזה שלב הם נמצאים.
אין תשובה אחת לכולם, ואין התוויה אחת,
ישנה רק שאלה אחת והיא: מה המצב הנפשי שלהם כרגע
או במילים יותר פשוטות: האם יש עם מי לדבר?

האם כבר נוצר בסיס של אמון הדדי ומקום בטוח שמאפשר שיח?
אם אנחנו עוד לא שם, השאלה פשוט לא רלוונטית
ובמילים פשוטות עלינו להפנים ש"אנחנו, פשוט לא הנושא". ואסביר:

רוב הכעס והפגיעה שלנו, הם בעקבות המחשבה שעולה לנו באופן טבעי
שהם "פשוט לא מכבדים!" זו באמת מחשבה מכעיסה ופוגעת.
כשעלינו להפעיל שיקול דעת ולפעול בתוך סיטואציה, עלינו לשים לב טוב טוב, מי מנהל את האירוע:
השכל שלנו או הרגשות שלנו. על פי רוב, הרגשות הם אלו שמנהלים אוטומטית.
זה דורש המון תרגול להגיע למצב בו השכל מצליח להקדים אותם ולו ברגע.

מטען רגשי הוא כמו פצצה מתקתקת,
זה רק עניין של זמן עד שהיא מתפוצצת,
וכשזה קורה, היא מפוצצת את כל הסביבה, לא רק את עצמה. אסון.

אז בואו נבין רגע ביחד, למה חילונים שמתארחים "יודעים לכבד" ולמה המתמודדים- "לא".

המילה לכבד, שורשה במילה כ.ב.ד.
צריך להתאמץ כדי לכבד מישהו אחר ולהתאים את עצמינו- אליו.
זה דורש שינויים ולבוא לקראת. זה דורש התאמות. זה דורש ויתור על מנת שכולם ירגישו נוח.
זה דורש בוגר אחראי שיהיה שם ויגיד "משתלם לי לוותר, למען ההרגשה הטובה של הצד השני".
כולנו מוותרים מידי פעם, זוהי בגרות ואחריות לנהוג כך.

על מנת לכבד, עלינו להיות בטוחים במקום שלנו
ומוכנים לוותר עליו באופן זמני עבור מישהו אחר.

אבל, וכאן נכנס אבל גדול מאד, כשיש אדם שהוא לא נמצא במקום בוחר אלא במקום שורד,
כל ויתור הינו ויתור על חלקת טריטוריה קדושה, ויתור ממשי על חלק מהעצמי הבלתי מגובש זמנית שלו,
וויתור על חתיכת מקום שנרכשה בדם יזע ודמעות.
זה לקחת ממנו חלק ממנו עצמו.
אין לו מאיפוא לוותר. אין לו מספיק אשראי לוותר או לכבד,
כי מבחינתו, זה יבוא על חשבונו ולתמיד.

עכשיו תבינו את מה שאמרנו קודם – אנחנו לא הנושא.

במערכת יחסים בריאה ובוגרת, שני הצדדים הם הנושא וכל אחד מבין שיש "עוד מישהו כאן בחדר".
אבל כשיש (נסיון) לבניית מערכת יחסים עם מתמודדים,
אין כאן באמת שני צדדים בשלבים הראשונים של בניית הקשר,
ישנו רק צד אחד בוגר ואחראי (ההורה), וצד שני שורד (המתמודד).
זה הרי ברור לכל בר דעת, שכל אחד שואף להרגיש נורמאלי ולהתאים את עצמו לסביבה בה הוא נמצא.
אם יש לנו מתבגר שעושה הכל, אבל הכל, כדי לא להתאים את עצמו,
זה מספר סיפור של מאבק על מקום, סיפור של הישרדות.

ראיינתי כמה וכמה בחורים שהסכימו לשתף אותי בחלקים אישיים בסיפור המסע שלהם,
המוטו שחזר כל הזמן היה "רציתי שיקבלו אותי. ככה. כמו שאני".
מה המשמעות של המשפט הזה?
קבלו אותי?? איך בדיוק???
עם כל השטויות? קחו קצת אחריות, בואו לקראת גם אתם.

זו בדיוק הנקודה.
קבלו אותי כמו שאני, אומר במילים פשוטות "אין לנו אויר ואין לנו מקום, תוכלו לפנות לנו קצת
גם אם זה מרגיש שזה על חשבונכם?"
עצם ההחזקה (הכלה) שלנו את השריטות האלו, מרפא אותם. מוריד התנגדות.
מאפשר להם להניח את החבילות של ההתרסה, של המרד
ושל המלחמה על המקום היחיד שאולי נותר להם, הבית.
הם בודקים כל הזמן האם המקום האחרון הזה, מסוגל להיות בטוח עבורם.
האם למרות כל מה שהם יעשו (והם יעמידו מבחנים!), ההורים יישארו מאחוריהם, ויהיו שם.
כשהמבחנים מסתיימים (וזה קורה מתישהו!)
הם יכולים להניח את ההישרדות ולהתחיל להבריא. כי יש להם מקום.

במהלך חול המועד סוכות, התקשרה אלי אמא מהקהילה ושיתפה
שהם מתמודדים כבר תקופה עם נער מתמודד בבית. בעקבות אהבת עולם
הם קיבלו גישה ותמיכה לשנות את כל השפה בבית, והכל נרגע, ויש מקום לכולם.
בפורים דאשתקד, הבן המדובר השתכר כהוגן, ואמר להורים שלו בדמעות 
"תודה שאתם מקבלים אותי, רק בזכות זה נשארתי בבית, כבר חשבתי לעזוב"!

הוא היה צריך להשתכר כדי להוציא את המילים האלו מהפה, כשהוא עוד בתוך ההתמודדות,
וכשהם יוצאים ממנה בע"ה הם אומרים את המילים האלו בגלוי.

 "כל מה שהייתי צריך זה שיראו אותי מעבר" , אמר לי בחור אחר.

מעבר להתרסה, מעבר למרד. נלחמתי בעצמי, לא בהם, הוא הוסיף ואמר.
כיום  הוא כבר בוגר, אחראי ומסור עד מאד, בזכות הורים שאפשרו לו פשוט להחלים ולגדול.

זה דורש גבורה והמון בגרות מצידנו לאפשר לכל זה לקרות.
זה להניח לרצון לתוצאות ונירמול מיידיים.
זה להניח את הלחץ והפחד ממה שעוד יקרה כאן
ופשוט להניח לתהליך לקרות באופן בריא, הדרגתי ומוחזק
עד כמה שניתן על ידינו -ההורים.

זה להתחיל לשים את הפוקוס לא רק עליהם,
אלא גם על מה שקורה לנו ואיתנו ולטפל במטען שאנחנו נושאים:
כאב, כעס, חרדה, אשמה ובושה.

היא לא מתריסה נגדך, אלא נגד העולם.
הוא לא מורד בך, אלא בעולם שלו, שזרק אותו החוצה.

כשמבינים את זה קל יותר לחבוש רטיה, לקחת נשימה,
לאפשר למרחב להיות בלי כעסים ובלי מאבקים.
זה מאפשר לנו לראות דברים בספקטרום הרבה יותר רחב,
להתסכל מעבר לכאן ועכשיו ולהתפלל תפילה חרישית,
שנזכה לקבל אותם באהבה גם היום,
כמו שקיבלנו אותם אי אז,
בתחילת היותם, בראשית.

1 1 הצבעה
דירוג מאמר
הירשם
להודיע ​​על
guest

0 תגובות
הישן ביותר
החדש ביותר הכי הרבה הצבעות
תגובה מוטבעת
הצג את כל התגובות

אל תפספסו תוכן חדש

השארו מעודכנים!

רוצים להיות ראשונים ולקבל עדכון על כל פוסט חדש שעולה לאתר? מלאו את פרטיכם ותישארו מעודכנים

אולי יעניין אותך גם:

0
אשמח לשמוע את חוות דעתכם, נא הגיבו.x

תודה רבה!

נרשמת בהצלחה

אל תפספסו את ההזדמנות לקבוע

פגישת ייעוץ מקצועית
עם נעמי סובול

בה תקבלו הכוונה מקצועית והדרכה אישית להתנהלות עם נוער מתמודד.
הפגישה הינה זוגית ובתשלום