מחובר או מנותק?

"כל מה שאני מבקש זה חיים נורמאליים! הילד הזה לוקח את כל המרחב, עושה לנו דווקא, מחרב לנו את הזוגיות, אני לא יכול להגיע הביתה ופשוט לנוח ועוד לא דיברנו על שולחן השבת"! הוא אמר בתסכול, באותה שיחת טלפון בהולה שקיבלתי בערב אחד סוער. "כל מה שביקשתי אלו חיים נוראמליים"!.

הבקשה שלו, הדהדה בי. האם זה לא מה שכולנו מבקשים? לקצור נחת. להגיע הביתה ולהרגיש שהגענו למרחב המוגן והבטוח שלנו, ולא רק שהוא לא כזה, אנחנו נדרשים לעבודת המידות נון סטופ, עשרים וארבע שבע. האם לכך התכוונו כשהקמנו משפחה?

"זה כבר לא אכפת לי, אם הוא יעזוב את הבית, אני אוכל להתחיל לנשום סוף סוף", האומנם?

אולי רגשות הכעס יירגעו לחודש או חודשיים, אבל אחר כך מגיע כאב בלתי נסבל, ששום דבר אחר לא ישווה אליו. אז מה הועלנו במשכך כאבים מסוג בלתי הפיך כמעט?

הסיפור תמיד מתנהל בשני מישורים:
המישור החיצוני שמפעיל אותנו: הילדה מתחצפת, הבחור נכנס לצרות, שלום הבית מתערער, אנו מרגישים בדידות והצפה. כאב וחסרון. מנסים למצוא פתרונות. כאוס.

והמישור הפנימי: שפועל בקול דממה דקה, ורק מאותת לנו שמשהו לא בסדר: כאבים בגוף, חולשה, עייפות, ניתוק או כעס, בכי, תשישות, תסכול ורצון לשקט.

על פי רוב, נחפש את הפתרונות בחוץ: אולי להחליף להם מסגרת? אולי ייעוץ נישואין? אולי כדור שינה? אולי איזה טיפ או שניים שירגיעו את הלחץ המיידי? טלפון של מומחה, משהו? סוג של כיבוי שריפות שלפעמים עוזר לדקה או שתיים, יום או יומיים. אבל מה לעשות, והבעיות נשארות כאן ועכשיו. כל מה שרצינו אלו חיים נורמאליים, לא?

המלחמה עם איראן עוד פועמת בנו. התשישות, הקושי לשוב לשגרה, העייפות ויש כאלו שעדיין קופצים מכל רעם עמום של פיצוץ, גם אם זה מאתר הבניה הקרוב. דריכות, תסכול, שיעמום מחוסר שגרה. המלחמה אולי התסיימה, הרגשות שהיא ייצרה, עוד מפכים בנו.

כי ככה זה עם הסיפור שלנו, הוא רק בחוץ, הוא גם קורה בפנים. ומה שקורה לנו מבפנים הוא מה שמפעיל אותנו באמת. גורם לנו לרגשות קשים, חוסר מנוחה וחוסר נחת.

"אתה יודע, הסתכלתי על משפחת X" שיתפתי את בעלי בשבת אחר הצהריים. "כל הילדים שלהם מרווים נחת. לפי הספר. מים שקטים ובתלם. אז למה הם לא נראים שמחים"?? למה?

כי יש להם צרות אחרות. נווה התלאות איננו פוסח על אף אחד. "ביקש יעקב לישב בשלווה". כן, אבל שלנו "הכי קשה", אומרים לי הורים. אז הבשורה היא, שאין הכי קשה, יש הכי מתנגד.

כי איכשהו התרגלנו לחשוב שבחינוך ילדים, יש לנו שליטה של השקעה לעומת תוצאה. של עבודת המידות ותפילות, ואז מגיע שלב קצירת הפירות. כי יש שם את מה יגידו השכנים/ השיווגער או הגיסים, ויש שם אגו שמעורבב היטב היטב בפנים.

יש שם המון סוגיות שמפעילות אותנו מבפנים, לא בחוץ. בחוץ זה רק כפתור ההפעלה. לא הפצצה המתקתקת בעצמה.

הסיפור מבפנים מזמין אותנו להכנס פנימה, ברכות ובעדינות ולשאול "מה באמת כואב לי בסיפור הזה"? שאני הורה לא מספיק טוב? שלא הצלחתי להגן על הילד שלי? שהסיפור שלי מול אבא/ אמא, חוזר על עצמו? שניסיתי לתקן ולשנות ויצא הפוך? שיצאתי כשלון? מה באמת , ללא כחל ושרק, הסיפור?

אם נשים רגע את הקב"ה בצד (רק לשניה של כנות חשופה), ונספר את הסיפור באמת, מה באמת כואב לנו?

"שבגללה נאלצתי לריב עם בעלי", "שבגללו אני לא ישן בלילות", "שעכשיו כל השידוכים שלנו נעצרו, כולם חושבים שאנחנו לא מספיק", חכו, הרשימה עוד ארוכה.

שמספרים את האמת לעצמינו, זה מרגיש כמו לפרק מוגלה עתיקה. זה כואב. זה מקלף. זה משחרר. זה מאפשר פתח של תפילה אמיתית, כזו שמספרת לקב"ה את הכאב הכי חשוף, הכי כנה והכי מדוייק. כאן כואב לי. וכאן. וכאן.

נורמאלי , זה עניין של הגדרה. מה שבאמת כולנו מבקשים אלו חיים של שלוה. אבל שלוה כידוע, איננה נכללת ברשימת ההפעלה של העולם הזה. באנו לכאן על מנת לפגוש. את עצמינו, את בוראינו, אותם.

מנוחה לעומת זאת, הינה מעין עולם הבא. מנוחה הינה מנוחת הנפש, שיודעת שהיא מוחזקת, מושגחת, נורמאלית עד מאד, כי היא יודעת לפחד, להתרגש, להתגעגע, להרגיש חוסר אונים משווע לצד הישענות ובטחון.

אולי הגיע הזמן שנגדיר מחדש, ונסכים לקבל את העובדה: אנחנו לא הורים נורמאליים. כאלו שמדחיקים, ממשיכים כאילו כלום לא קרה, מטייחים ונוסעים על אוטומט. אנחנו לא נורמאליים והמציאות שלנו לא נורמאלית. היא מיוחדת.

כשנסכים לקבל את העובדה שאנחנו הורים לא נורמאליים, למציאות לא נורמאלית, שנבחרנו למסע של מפגש עומק, עם הרובד הפנימי של הסיפור, יקרו דברים נפלאים:

קודם כל, נפסיק לסבול . התנגדות מייצרת סבל. הכאב נשאר, אך לא מייצר סבל כי אם תפילה וגעגוע לריפוי.

שנית, נתחיל לפגוש. את הסיפור הפנימי שמבקש התייחסות וריפוי. האם אנחנו זקוקים ליותר רכות בחיים? חמלה עצמית? זמן לעצמינו? זמן לקשר? פניות לתפילה? טישיו רך יותר לדמעות של הגעגוע? מפגש עם נפש קרובה להבנה? אלו הם דברים נפלאים שאנו יכולים להשקיע בעצמינו כשאנו מודעים. מפסיקים להלחם "במציאות לא נורמאלית" ושמים את עצמינו במציאות של מנוחת הדעת. בתוך הכאוס. למרות ובזכות.

רבי נתן כותב בליקוטי הלכות, (הלכות פסח ט') שעיקר הנפילה לייאוש אצל האדם קורית כשהוא מתנגד לעבודה שהקב"ה בחר עבורו. כשהוא מתנגד למסלול ורוצה "מסלול אחר, נורמאלי יותר"! . "אבל החפץ באמת אומר בליבו בשביל נקודה אחת של התנוצצות אלוקות אחד כדאי כל היגיעה בכפלי כפליים"! ובמילים פשוטות:

עם כל מה שאנחנו עוברים , זה שווה בשביל הרגע הזה בו אנו אומרים לקב"ה: אתה מולך ומנהל את העולם. אני עשיתי את ההשתדלות שלי, והכל מאיתך. הכי חשוב לי בתוך הניסיון הזה, להתקרב אליך ולא להתרחק.

נורמאלי להרגיש עייפות. נורמאלי להרגיש ייאוש מעת לעת. ועוד יותר נורמאלי להבין שאנחנו לא בסטנדרט של חיים על סרט נע. אנחנו מתקדמים לעומק של קשר, שייכות וחיבור לאמת הפנימית, היפה והזוהרת של כנות. של לב חשוף וכמהה, של עבודת הלב היהודית.

וכן, זה לא נורמאלי בדור כל כך שטוח ותפקודי להרגיש. זה לא נורמאלי לעצור לזמנים של קשר של איכות, לפגוש מבט ולייצר קרבה בדור של AI. זה לא נורמאלי לבדוק איך אנחנו מרגישים ולדבר על זה עם הקב"ה בדור בו ציונים ומצויינות הם בראש הרשימה השחורה.

זה לא נורמאלי לומר את האמת, ללא קוסמטיקה. זה לא נורמאלי לבקש על גאולה, כל יום, כל הזמן, ממקום שבאמת מגעגע וכוסף לדבר האמיתי.

זה לא "נורמאלי" במילה נרדפת "לשקט תעשייתי".

אנחנו לא מחפשים נורמאלי, אנחנו מחפשים את מנוחת נפש הבוטח. את מנוחת נפש היודעת היכן כואב לה והיכן היא יכולה להניח את החבילות ולבכות.

אנחנו מחפשים וכמהים למקום בטוח, משכן של שלום בתוך הלב פנימה.
"זו לא המציאות שבהכרח השתנתה, אלא המבט שלי על מה שקורה איתי", אמרה לי אמא יקרה, לאחר שהיא עברה תקופה בקורס הכשרת היועצים שלנו.

כי זו מהות העבודה: לדייק פנימה, לשחרר אחיזה ושליטה, ללמוד לתת לקב"ה להוביל: מתוך אמונה, תקוה, לפעמים עייפות ואפיסת כוחות לפעמים מתוך דבקות של תפילה, בצורה הכי מחוברת שיש.

אז אם ישאלו אתכם אם אתם מרגישים נורמאליים, אולי כדאי לשנות את השאלה, ולשאול אם אנחנו מרגישים מחוברים. איכשהו הספקנו לשכוח בגלות הזו, שמחובר, אמור להיות הכי נורמאלי שיש.