בשבוע שעבר, השתתפתי בפודקסט בנושא "גיל ההתבגרות", (שלחתי לכם את השיחה במייל ובקבוצות השבוע להורדה). המראיינת שאלה שאלות, שהמוטיב החוזר בכולם הוא הפחד והחרדה לגדל מתבגרים, בדור משוגע שכזה. תכלס, הכל נגיש להם, הכל קורץ ומנצנץ, הדור חלש יותר, הפיתוי גדול יותר והסיפורים שהאוזניים שומעות! "איך אפשר לשמור אותם קרוב לסינר"? היא שאלה אותי.
אלו שאלות ופחדים שמלווים את רוב ההורים בדור שלנו. אם חושבים על זה, באמת שזה לא פשוט לגדל אותם בדור כל כך מאתגר, וכל כך שונה מהמציאות אותה אנחנו הכרנו כשהיינו מתבגרים.

מגיעה פרשת בהר, ומתווה לנו את הדרך להבנה, היכן הוא השער לאמונה ושלווה. איך אפשר לגדל אותם ולשחרר (קצת) את החרדה.
"ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'…" (כ"ה פסוק ד'), בואו נדבר רגע, על שליטה ועל שמיטה. בואו נדבר על זריעה ועל גדילה. סבב השמיטות הינו בספירה של 7 מחזורים, 49 שנים, עד לשנה המשמעותית ביותר, שנת היובל, שנת ה-50. 49 שמיטות, ואז מגיעים לשער החמישים. "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא "… (כ"ה פסוק י'). אחד הדברים שהכי היינו רוצים זו אחיזת קרקע, תחושת בטחון. לדעת בוודאות היכן הם, מה קורה איתם, לדעת שהם בסדר. שהבחירות שהם עושים, תקינות ואחראיות. שנוכל להניח את הראש על הכרית בלילה, בלי דאגות מייסרות ובלי לאכול את הלב. רוצים שלווה. אפס, נוער בכלל, ונוער מתמודד בפרט, לא מספק את הרצון הזה, נהפוך הוא, אין לנו יום ואין לנו לילה.
החרדה שלנו, מנהלת היטב את הסיטואציה והאמת היא, שיש לה על מה לשבת. הם הרי באמת במצב מורכב, ואנחנו באמת דואגים מה יהיה איתם.

אם נתבונן באופי העבודה העצמית שמזמינה השמיטה, נגלה משהו מדהים. ישנה חלוקה בין שש שנים של עשיה (המקבילים לששת ימי החול) ושנה אחת של הרפיה מודעת (המקבילה לשבת). שנה של מנוחה ושמיטת עשיה. הרבה יותר קל לדחוף, לעשות, לפעול, לחתור לתוצאות. להניח להכל ולצפות מהצד, זה קשוח. זה דורש הרבה יותר מקרטוב של אמונה.
בשמיטה אנו שומטים את הרצון להצמיח, לגדל, לשפר, להשקות, נשענים אחורה, נושאים עיניים לשמיים ומאפשרים ללב להיפתח ולרצון לשלוט, לנוח.

אני לא אשכח את שנת השמיטה החולפת זה מכבר, בה הגעתי לבדי לבית הכנסת בראש השנה, כאשר הבת שלי, נאני, היתה כל כך רחוקה מאתנו אי אז. במקום להיות איתי בבית הכנסת, היא היתה בבסיס של מג"ב, במקום להיות במסלול בסמינר, היא היתה במסלול לפיקוד. הגעתי לתפילה כל כך טעונה. עכשיו אומרים לך "תמליכי את ה'". לא רציתי שום דבר, מלבד את ביתי, כאן ועכשיו, בחזרה, לידי. שעות של תפילה זמזמו לי ליד האוזן, והלב שלי סגור. התחלתי לחשוב על המשמעות של השמיטה הזו, שמתחילה ממש ברגעים אלו. הרגשתי כמה אני לא מסוגלת לאחוז יותר בכוח, בהחלטות של הילדה שלי. כמהתי ללמוד, מה זה אומר לשמוט מבחירה. להישען. לתת לה' להוביל. ולו לשנה אחת. הרכנתי ראש. שטחתי לב. ביקשתי ללמוד. ביקשתי שה' יראה לי את הדרך, וישחרר אותי מהצורך לתקן אותה. וילמד אותי מה הוא מבקש ממני. במקום להתרכז כל הזמן במה שאני מבקשת ממנה. זו היתה בקשה חדשה. אמיתית. כזו שמגיעה מקרקעית הלב והנשמה. זו היתה תפילה.

באותה השנה, שמטתי הרבה מאד דברים. ובעיקר, למדתי. שיש הקב"ה בתמונה, והוא עושה את כל העבודה, יותר טוב מכולנו גם יחד. למדתי, שיש לדברים קצב משלהם, ודרך משלהם, ואם נלמד להניח מבחירה את הצורך בשליטה, נוכל לאפשר להם לקרות.
יש דברים שיכולים לקרות רק מתוך שמיטת השליטה המזוייפת שלנו והקשבה עמוקה לצורך האמיתי שלהם. לבקשה שעוד לא נשמעה. במצריים, ירדנו ל49 שערים של טומאה. שערי טומאה הם שערים בהם רוצים להתנער מהכל. "אני אחליט, אני רוצה, אני אקבע, רק הרצון שלי קיים". 49 שערים של שמיטה, הם שערים הפוכים, של תיקון ולימוד ענווה: "רק ה' קיים, רק הרצון שלו קובע, אני כאן בשליחותך". ואחרי 49 שערים שכאלו, מגיעים לשער הנ', שער הנצח. שער הדרור. השער בו כל דבר חוזר למקומו ומשוחרר משעבוד האגו. ודווקא הילדים האלו, שכל כך מפחידים אותנו, מלמדים אותנו את הדרך, לצאת ולהיכנס בין השערים. לשחרר חרדות ושליטה לא מווסתת ולהגיע להכנעה, לענווה, לשמיטה, מלמדים אותנו, לא רק להאמין, אלא גם להרגיש , עד כמה הכל בידיים שלך.