"הוא אמר לבן שלי שיעוף מהבית, די , אני לא יכולה יותר!", היא בכתה. "זה או אני או הוא, הוא צעק. אני נקרעת, מה, עלי לבחור בין שניהם??", את המשפטים האלו, אני שומעת כל כך הרבה פעמים, מכל כך הרבה נשים כאובות.
ויש גם את הצד השני כמובן: "היא לא רואה אותי, רק את הילד!, כל הזמן מגוננת עליו ונמצאת בצד שלו, אני מרגיש שאין לי אשה בבית הזה"!, אומר הוא. חוסר אונים, כבוד רמוס עד לרצפה. לא בכוונה, פשוט הוא נדחק אחרון ברשימה, ועוד מקבל טענות "שהכל בגללו ושהוא לא יודע לחנך ילדים". לא שהיא אומרת את זה בקול, אבל המבטים מהעבר השני של שולחן השבת, הביקורת שעוברת באויר כל פעם שהוא מעז להעיר משהו, זה די והותר ומתכון בטוח לפיצוץ.
נישואין במצב בו יש נוער מתמודד בטווח שדורך על כל הכפתורים ומפעיל את כל הבית, זה להיות בין הפטיש לסדן, סוג של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", כל בחירה שנעשה תהיה כואבת עד כלות: להיות בצד שלו? להיות בצד שלה? מה שנבחר, יהיה לו מחיר גבוה מידי, האם זה מוכרח להיות כך??
שאלתי כמה וכמה נשים, למה קשה להן לקבל את העובדה שגם לאבא של הבן שלהן, דהיינו הבעל המדובר, הנושא הזה קשה עד מאד ולא רק לאמא? "מה זאת אומרת??" הן עונות , "הוא המבוגר כאן בתמונה והילד חסר אונים לחלוטין. שייקח אחריות!", הנה, הגענו למבוי הסתום שאחריו ישנם רק פיצוצים ברמה של אטום.
אז מה באמת קורה ומי באמת צודק, ולמה כל כך הרבה זוגות מגיעים לפינות האלו של "אם הוא/ היא רק היו משתנים, הכל היה מסתדר"? מה יש בו בניסיון הזה של צער גידול בנים (ובנות) שדוחף אותנו לכאלו מקומות שלא חלמנו שנגיע אליהם ולווליום, כאב לב ופגיעות הדדיות, שלא חשבנו שאי פעם נפגוש?
על מנת לפרק את המטען הרגשי הזה ולהיות מסוגלים להתחיל לעבוד יחד, בחזית אחת אחידה ומחזקת במקום במלחמה או בעימות מתמיד, אני מזמינה אתכם להכיר צד נוסף בסיפור. קוראים לזה: תקשורת עומק.
בדיוק כמו שעם המתמודדים עלינו ללמוד שפה חדשה, כך גם בזוגיות מתמודדת, עלינו להכיר עומק נוסף ובוגר הרבה יותר בקשר שבין איש לאשתו. ואסביר.
מצוקה וחוסר אונים, הינם מצבים שמוציאים מאיתנו "את המיץ". במילים פשוטות, אם אי פעם חשבנו שהגענו כבר למצב של שליטה עצמית, הרי כשזה מגיע לנוער מתמודד בבית, שמפגיש אותנו עם חוסר אונים עמוק, חרדה, כעס, עלבון ומצוקה, כולם מעורבבים יחד במינון הכי גבוה שיש, הרי שהדבר הראשון שקורה הוא שאנחנו, המבוגרים, מאבדים אותה.
תחושת איבוד שליטה במציאות באופן כל כך גורף, היא אחת התחושות הקשות. זה בעצם מה שקורה לאדם שעובר טראומה. אנחנו עוברים את זה שוב ושוב, בכל צומת של החרפת המצב מחדש, בכל סיבוב מחדש, ובעומקים חדשים. בום. בום. בום. עם הזמן, אנחנו יכולים ללמוד איך לעבור דרך זה בלי להתפרק לחלוטין, אנו לומדים להחזיק מורכבות ולנהל רגשות. אבל זה לוקח זמן, מודעות והרבה עבודה פנימית משותפת. זה לא משהו שקורה באופן אוטומטי. גם לא לאנשים מבוגרים, בוגרים ומאד אחראיים ואוהבים שפוגשים טראומה מורכבת וצריכים להתמודד בחזית שהם בכלל לא מכירים ומרגישים מאד מאוימים על ידי המצב שנוצר.
עכשיו, שימו לב לנקודה חשובה, ואולי אף מפתיעה: גברים ונשים מגיבים בדרך כלל הפוך במצבי סטרס וחרדה. האמת היא, שכל בן אדם מגיב אחרת, אבל בין גברים לנשים, זה ממש בולט.הטעות הראשונה שלנו היא שאנו מניחים שהצד השני רואה וחווה את המציאות כמונו. בפועל, זה ממש לא כך.
גבר שמרגיש חוסר אונים מול נער מתבגר שהוא גם הבן שלו, מרגיש בעיקר איום על המנהיגות שלו. כן, שמעתם נכון. איום. כשמנהיג משפחה מרגיש איום על המשפחה שלו, הנטיה הטבעית שלו, היא לנסות להסיר את האיום. לא כי הוא לא אוהב את הילד, אלא בגלל שהוא מרגיש מאויים ממנו.
(לא כל הגברים כמובן, אלא רובם).
אשה שמרגישה חוסר אונים מול נער מתבגר שהוא הבן שלה, תרגיש צורך לגונן (לפעמים יותר מידי), ותרגיש גם שהוא ממש חלק ממנה ושהקושי שהמתבגר עובר, הינו הקושי שלה עצמה. היא מרגישה הזדהות. ( שוב: לא כל הנשים כמובן, אלא רובן).
הזדהות ואיום, הינם רגשות הפוכים. אם אני מזדהה עם מישהו, אני מגונן עליו. אם אני מאויים על ידי מישהו, אני הודף אותו.
ועכשיו נדייק יותר:
כשמרגישים הזדהות, אנחנו עלולים לאבד את שיקול הדעת מתוך מקום מעורבב רגשית.
כשמרגישים איום, אנחנו עלולים לאבד את שיקול הדעת מתוך מקום של התגוננות ומאבק.
וכאן מתחילה הבעיה האמתית.
כשגבר מרגיש חוסר אונים ומצוקה, הוא על פי רוב ישליך את הרגש החוצה.
כשגבר מרגיש מאויים על ידי הבן המתמודד שלו, הוא עלול בקלות לומר לאשתו משפטים כמו "הלוואי והוא יעוף מהבית הזה / או אני או הוא בבית הזה / למה מי משלם כאן את המשכנתא?? / את כל הזמן בצד שלו! / את לא סופרת אותי, רק הילדים חשובים לך! / אין לך גבולות, את לא רואה שהוא מנצל אותך???" וכו' וכו' וכו'.
כשאשה שומעת כאלו משפטים, היא נכנסת לעמדת התגוננות – בעיקר על הילד. פחות על עצמה. היא מפרשת את המשפטים האלו כדחיה, כחוסר רצון לעזור, כילדותיות שרואה רק את הצד של האבא ולא את הצד של הילד. וכאן מתחיל הכל להסתבך.
רוב הנשים ננעלות בשלב הזה שבו הגבר מביע תסכול או כעס, כי הן מקבלות את המילים שנאמרות כפשוטן. הן נכנסות למצב מגננה (על הילד שלהן) ומתמלאות כעס על כך שהבעל "מתנהג בצורה כל כך לא בוגרת!"
פרשנות חדשה שמבינה מתחת למילים את המצוקה הגברית: האבא מרגיש מאויים. במקום לגונן על הילד (על חשבון האבא), לשאול את האבא כשנמצאים לבד: "מה יכול לעזור לך"? "מה לדעתך כדאי לעשות"? (לא בתור הנחיה, אלא בתור קריאה לכיוון חשיבה משותף). "אולי כדאי שנתייעץ יחד מה לעשות"? "אני מבינה שממש קשה לך, גם לי זה מאד כואב וקשה". משפטים כאלו, מורידים את גובה הלהבות, מביעים הזדהות עם הכאב שמתחת למילים. גברים מביעים כאב אחרת מנשים. הם לא ישבו ויבכו (על פי רוב) אלא מבטאים כאב בכעס או ניתוק רגשי.
במקרים של גברים נורמטיביים לא מדובר בחוסר אכפתיות או ילדותיות, אלא במצוקה רגשית שלא יודעת איך להתבטא וזקוקה לעזרה של העזר כנגדו על מנת לשחרר את זה.
מה שגברים הכי זקוקים לו במצבים האלו, הינו התחושה שהם לא איבדו את כבודם ומקומם בבית. שגם לכאב ולחוסר אונים שלהם, יש מקום. לא רק לילד.
עכשיו נהפוך את היוצרות ברשותכם..
כשאשה פוגשת חוסר אונים מחריד, היא מגיבה לגמרי אחרת. היא צוברת פנימה. זו הסיבה שנשים סובלות יותר מנדודי שינה (איך הוא יכול לישון ככה??), איבוד תאבון, דיכאון או עצבות. אשה במצב של חוסר אונים תגיד משפטים כמו: "כל כך קשה לי! / אני לא מסוגלת יותר! / אני כל כך דואגת! / מה יהיה עם הילד הזה???/ הכל עליי, אני לבד בסיפור הזה!" וכו' וכו'.
מה שאשה הכי זקוקה לו במצבים כאלו, הינו הבנה ותמיכה. הרגשה שמישהו נושא איתה בעול. גבר מפרש בדר"כ משפטים כאלו כדיווח בו האשה מודיעה ש"עוד רגע אני מתמוטטת", ולכן יציע הצעות ייעול במקום פשוט להיות שם ולומר "אני מבין. אני איתך. אנחנו נעבור את זה ביחד. מה יכול לעזור לך? או – איך אני יכול להקל עלייך"?
הבנתם את ההבדל?
מדובר בכאב שמתורגם אחרת. מילים אחרות. התנהגות אחרת, וצורך אחר. שניהם מביעים את אותו הדבר: בתדר שונה, באופן שונה, עם בקשה זהה: תבינו אותי. תהיו איתי. אל תשאירו אותי לבד בחזית המאיימת והמפחידה הזאת!.
גברים משליכים כאב החוצה או מתנתקים ממנו. נשים צוברות פנימה.
הדבר המשמעותי ביותר שנוכל ללמוד תוך כדי המסע עם הילדים המתמודדים שלנו, זו האחדות הכל כך נדרשת ביננו, כזוג, ולאחר מכן, כמשפחה: ללמוד שפה חדשה, לא רק של המתמודדים, אלא את שפתו של הכאב, הגברי/ הנשי, ולתת לו מקום של כבוד. מקום של הבנה בחזקת "דבר מתוך דבר" ברובד הנסתר, לא ברובד הפשט הפשוט.
כשאנחנו מתמודדים, אנחנו לומדים להעמיק את שפת הלב, להרחיב את ההבנה לכאב של אחרים ושל עצמינו. בסופו של דבר, מה שהמתמודדים הכי צריכים על מנת להבריא, זה לראות אבא ואמא מאוחדים. זה לא "או הם או אנחנו" אלא, כפי שאמר הלל הזקן: "אם אני כאן, הכל כאן".
אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. שלום הינו היכולת להחזיק ניגודים. להחזיק מורכבות. להחזיק יחד דעות שונות, שפה שונה וכאב שונה.
כשנותנים מקום לכאב של שני הצדדים, אז מגיע גם המקום לשיח פתוח, מכבד, שיח שלא הודף כאב, אלא שואל אותו ברכות: איך אפשר להקל? מה יעזור לך?
מדובר כמובן בזוגות תקינים ולא במצבי קיצון של אלימות פיזית או רגשית אלא בכל גבר ואשה שנשואים יחד ופוגשים עומקים חדשים של התמודדות שמולידה בסופו של דבר שפה עמוקה יותר של קשר: מתגוננת פחות, שלמה יותר.
שפה של שלום,
שפה של אחדות.
