השבוע שוחחתי עם אדם שהתלונן על קשר שהפך למורכב עם אשתו. לטענתו – היא אינה רואה אותו. היא מבטלת אותו, לא מתחשבת בצרכיו וממש רומסת אותו. זה בא לידי ביטוי בעיקר בקשר מול הילדים. דעותיהם חלוקות. הוא חושב שצריך לנהוג ביד רכה יותר. היא חושבת שהגבול נחצה ממזמן ועליהם להציב גבולות ברורים בכל מחיר. הוא הוסיף – הייתי מוחל על כבודי, אבל היא מזיקה לילדים באופן ההתנהלות מולם.
ביקשתי שיפרט יותר.
הוא שיתף על שני ילדיו שמאתגרים אותם ואת המערכת. שניהם נמצאים בבית. לא עובדים, לא לומדים, לא מזיקים לאחיהם או לסביבתם אבל חיים על חשבון ההורים ולא נענים למשימות בסיסיות בבית.
שאלתי אותו אם הוא מתקשר להתייעץ לגביהם או לגבי הקשר עם אשתו והוא ענה שמתקשר לגבי הקשר עם אשתו. עם הילדים ברור לו מה צריך לעשות והבעיה היחידה היא- שאשתו אינה מיישרת קו עם זה. כהוכחה לדבריו – הוא ציין כמה הקשר שלו עם ילדיו בריא ומגדל. הוא ציין שמה שאומר להם הם עושים, שהם נמצאים בתהליך שינוי בזכות גישתו ושקיים פער מטורף בין איך שמתנהגים מולו לבין היחס שלהם כלפי אימם. היא לא מבינה, שרק תעשה מה שאני אומר – והכל ישתנה.
לשאלתי, למה כל כך בטוח בכך שיודע מה טוב ונכון לילדים שלו ענה שלקח לו זמן להבין אותם. שהתאמץ מאוד להבין מה כואב להם, על אילו צרכים הם נלחמים ולמה הם צריכים את המרחב שהם צריכים. הוא אף היכה על חטא. טען שלאורך ילדותם הוא היה האיש הנוקשה יותר בבית. הוא לא שם לב לצרכיהם, הוא היה בעמדה העיקשת שילדיו הם ילדיו אך ורק בתנאים שלו. והוא שיתף איך עבר תהליך בו שינה את הגישה והחל לאחות את הקשר עם ילדיו.
איך לדעתך אשתך מרגישה עם השינוי הזה שאתה עובר עם ילדיך? נשמע שהיא ממש רצתה בזה.
והוא הודה שזה באמת משונה. באמת היא כיוונה לזה, משונה שאינה קוצרת את פירותיה. היא הייתה מסנגרת עליו באוזניהם ודואגת שלא יחשבו שהוא אבא רע.
מה לדעתך אשתך צריכה ממך? על איזה צורך אתה לדעתך דורך עליה? השאלה הזו קצת עצבנה אותו. מה זאת אומרת? גם זה באחריותי? שהיא תבדוק ותעשה עם זה עבודה. אני פה, עושה מה שצריך.
ניסיתי להסביר את הדברים- והרגשתי שהפכתי להיות הסנגור של אשתו ושהשיחה יצאה מפרופורציות. תשמע, אמרתי לו. השיחה הזו כרגע לא יעילה, ולכן אגיד לך כמה מילים. אל תענה לי, תחשוב עליהם. אם יהיו לך שאלות נוספות- דבר איתי לגביהם מחר.
אתה סובל. קשה לך. אשתך מתנהלת באופן שפוגע בך והיית נורא רוצה שהדברים בניכם יראו אחרת. אתה מתגעגע לזוגיות שהייתה בניכם ומרגיש שהבית הפך למרחב שצריך להתגונן בו. קל להתגונן תחת האמירה- אני לא אשם. אבל אתה סובל. ואחריות – אין פירושה אשמה. אחריות פירושה- מי מביננו מסוגל לראות את הדברים ממבט על ולתת לשני את הצורך שלו. אשתך היא לא אישה רעה, אתה העדת. היא כרגע נלחמת. אתה רוצה לנצח במלחמה או שאתה רוצה שלא תהיה מלחמה?
אני מניח שאינך רוצה מלחמה. ואם אתה רוצה שתסתיים המלחמה – נסה לחשוב – מה ייצר אותה.
לכולנו יש צרכים. לדוגמא – לך יש צורך בכבוד והכרה. זו הסיבה שאתה מתקשר. הצרכים של כולנו מסופקים בתוך מערכות היחסים. אשתך מספקת לך את הצרכים שלך ואתה מספק את שלה. והמלחמה מתחילה כשצד מסוים מרגיש שהוא מספק צרכים בלי לקבל שום דבר בתמורה. אשתך סיפקה לך את הצורך בהכרה – כל עוד זה לא פגע בצורך שלה – להיות האמא שלהם, להיות האיש הטוב בבית , לקבל הכרה לקיום שלה או להרגיש משמעותית בבית.
אתה יכול להילחם על הצרכים שלך, שכואב לך שאינך מקבל. ייתכן שאתה צודק ושאתה אכן מקופח. אבל דע לך שזה לא יעיל. הדבר היחיד שיהיה יעיל הוא- לבדוק מה גורם לאשתך לבטל אותך. מה גרם לאשתך לעצור מסיפוק הצרכים שלך לטובת מלחמה על הצורך שלה.
אם אשתך מרגישה שאתה מבטל אותה – ובגלל זה היא מבטלת אותך – כדאי לך לדאוג לצרכים שלך. נסה לחשוב איך לגרום לה להרגיש חשובה משמעותית ואולי אפילו – מי שבזכותה הגישה השתנתה בבית. אל תפחד על המניות שלך, הן רק יורדות ככל שאתה מנסה לזכות בקרדיט.
אני מבטיח לך שאם תשכיל לעשות זאת – המלחמה תיגמר. זה לא מי נושא באשמה, אלא מי לוקח את האחריות.
אשמה פירושה – מי יצר את הנזק. אחריות פירושה– מי הולך לתקן את הנזק. אשתך פגועה. זאת עובדה. אתה יכול לטעון שלא פגעת, ואולי תהיה צודק. אבל זה לא ישנה את העובדה – שהיא פגועה. קח אחריות, עזור לה לא להיות פגועה, ותפגוש את האישה שאתה מייחל לקשר איתה.
ורגע לפני שאתה רץ לתקן את הנזק ומנסה לגרום לה להרגיש את מה שרוצה וזקוקה לו – ממליץ לך להישיר מבט ולהתבונן פנימה. נסה להימנע מלהתנגד למילים הבאות שלי, גם אם הן קצת פוגעות.
האם זה משרת אותך? האם כשאשתך היא האדם הנוקשה, קל לך יותר לצאת האיש הטוב והרך מולם? האם יכול להיות שבשביל לוודא שילדיך מכירים בכך שהשתנית – נוח לך שאשתך שינתה מעמד בעיניהם? האם בעולמך יש מקום לשני אנשים טובים? והאם, כשאתה האיש הטוב – גם לאשתך מותר להנות מזה?
ואם כן, דע לך שזה אנושי. שחרר את הדיון על האשמה. תישאר באחריות. הדיון הרלוונטי היחיד הוא – מה עושים בשביל שהיא תרגיש שהקשר הזה מקיים את צרכיה ולא מבטל אותה.
אסכם את זה ככה:
1. אחריות. קח אחריות במקום לחכות שהיא תיקח אחריות.
2. בדוק למה יש מלחמה והפוך אותה למיותרת, במקום לנסות לנצח בה.
3. וודא עם עצמך – שאתה באמת מוכן לוותר על המלחמה הזאת ועל המקום בו היא משרתת אותך.
אם אתה מוכן לחיות עם תשובות על השאלות האלו – אתה מוכן לקחת אחריות, אתה מוכן לראות צרכיה, ואתה מוכן לוותר על כל חלק בו זה משרת אותך – אני מבטיח לך שהמלחמה תסתיים הרבה יותר מהר מכפי שנדמה לך.
אני בטוח שאלו השלבים שעשית מול ילדיך. לקחת אחריות ולא חיכית שהם ייקחו את האחריות. וידאת את צרכיהם גם אם היית צריך להניח לרגע את צרכיך, ווידאת שאתה באמת מוכן לחיות בשלום עם ההשלכות של סיום המלחמה, על כל המשתמע מכך.
עשית עבודה רבה מול ילדיך, וחשוב שתזכור. זאת לא עבודה מול הילדים דווקא אלא מול העולם. אתה הופך לבנאדם שמקשיב, לא נקודתית אלא בצורה מכלילה. מול כולם. זאת מיומנות שעשויה להפוך את חייך לאחרים ממה שהכרת. להיות בנאדם שמקשיב. ועם בנאדם שמקשיב ורגיש לצרכי הסביבה – קשה לריב.
הילדים שלנו שולחים אותנו למסע של התבוננות פנימית. לוותר על הרצונות והצרכים, לחיות בשלום עם אכזבות, להיות קשובים יותר וערניים יותר, ולעשות הפרדות כל הזמן – בין אשמה לאחריות.
ולו נשכיל לקחת את העבודה הנקודתית הזו – אליה יצאנו בדם ויזע, מופתעים וכאובים – לטובת עבודה מערכתית על הבנאדם שאנו רוצים להיות – השמיים הם הגבול.