אף אחד מאתנו לא אוהב ללכת במדבר בלי לדעת לאן הולכים וכמה זמן זה ייקח ובכלל, איך נסתדר? לצאת למדבר, דורש מסירות והתמסרות ואמון גדול במוביל המסע .
התורה, ניתנה דווקא במדבר. לא באולם ממוזג, עם תפאורה מושקעת ותזמורת עשירה. היא ניתנה לאנשים שבורים, אחרי שנים ארוכות של עבדות, לא היו להם זוהר או מעמד, אבל היו להם הדברים החשובים מכל: אמון והתמסרות.
הילדים שלנו, מוציאים אותנו אל מסע המדבר. מקום בו אין שום משמעות לפוזה, למעמד חברתי או לכל הנסיון הקודם שרכשנו בגידול ילדים. במדבר, כל הכללים משתנים, ואנחנו לא יכולים לדעת לא מתי המסע יסתיים ולא איך נעבור את היום הבא, לולא עמוד הענן ועמוד האש, שמלווים אותנו מלמעלה, לשמור את צעדינו. כל יום, מסע חדש, כל כברת דרך, אנו משילים עוד שכבות של אגו, נשארים חשופים, פשוטים, מחפשים לתת אמון בקב"ה שיוביל את המסע.

"אבל כל מה שאני רוצה זה שהבן שלי יעבוד את ה'" קבלה באוזני אמא אחת יקרה, שכבר שנים מנסה להגיע ללב של הבן שלה ולא מבינה היכן זה נתקע. הוא באמת מנסה להיות בקשר, והיא כל פעם מוצאת את עצמה מסבירה לו למה הדרך שלו לא נכונה. למה הדרך שלה כן. "זה לא יילך לשום מקום ככה" ניסיתי להסביר לה. 40 שנה סיבובים במדבר, כמה אפשר?

"אבל זו האמת!" היא אמרה בכאב אמיתי. כאב של בעלת תשובה שנתנה כל כך הרבה עבור הדרך שלה. שויתרה על כל כך הרבה עבור הערכים שלה, ועכשיו הבן שלה, מחפש את דרכו ומשווע לקבל קצת אמא שתלווה אותו, שתסכים לשמוע אותו מתקלף משכבות בלי להיבהל ולאפשר לו לעבור בירור עמוק יותר. "אני לא מסוגלת לקבל אותו ככה, כי זה אומר שאני מקבלת את הדרך שלו", היא אמרה לי בכאב. "יש רק אמת אחת, אני לא יכולה עם השיחות איתו, כל פעם אני מתעייפת מלהסביר לו מחדש היכן הטעות שלו. ומה החינוך שלנו".

הבנתי שהיא כל כך אוהבת ומייקרת אמת ולא שמה לב, איך שהיא כלואה בתוך המשוואה של "או או". של התניית האהבה בהסכמה עם העמדה שלה ובקושי לשמוע את העמדה של הצד השני, בלי להיבהל ובלי להתערבב על מנת לאפשר לו לברר את נקודת האמת, בעצמו.
"את מעריכה אמת", אמרתי לה. "וכזה, גם הבן שלך". שימי לב, איך הוא רואה את כל הדברים שפחות עבדו בחברה בה הוא גדל, את כל המקומות בהם הוא רוצה שתהיו כנים יותר עם עצמכם ואיתו כי הדברים האלו הכאיבו לו והוא מבקש לדייק אותם. זה לא אומר שהוא צודק בכל התובנות שלו, זה כן אומר שהוא מבקש שתסכימי להיות כנה ולהודות שלא הכל היה מושלם. שתסכימי לומר שלמרות כל האמת שאת מבקשת, המציאות עצמה מורכבת ולא דיכוטומית. שתשחררי את הצורך להתגונן ותוכלי לומר לו "בן שלי, אתה צודק, הלוואי והמצב היה הרבה יותר מתוקן". שסכימי להיות אמיתית, גם היכן ששבור.

שימי לב איך הוא, וכל המתמודדים כולם, מבקשים דבר אחד: למצוא שפה של כנות. לא מטוייחת בסיסמאות ושכבות של הדחקה, אלא אמת של אחרית הימים "אמת מארץ תצמח".
הוא בסה"כ מבקש את מה שאת מבקשת, אמא. הוא מבקש תיקון לכל המקומות שעוד לא מדוייקים. הוא מבקש שתביני את הכאב שלו, על כל הדברים שאנחנו המבוגרים, ניסינו איכשהו להסתדר עם מה שיש ולספר לעצמינו סיפורים שזה בסדר ושזה מה שיש. האם נצליח להודות בפני עצמינו שגם לנו כאנשים, וגם בנו כחברה, יש עוד הרבה מה לתקן. וזה בסדר. היכולת לומר את זה בלי להיבהל ובלי להישבר מגיעה מענוה, מגיעה מהמדבר. מותר להניח לחרדה ולשחרר אחיזה מבוהלת ולהיפתח לתיקון.

הילדים האלו, רואים את כל הסדקים, את כל מה שפחות עבד בתוך המסגרת, וצועקים את זה החוצה. אולי הגיע הזמן שנקשיב? שאלתי אותה. ומה יקרה אם תגידי לו "נכון בן שלי. גם לי, העדר האמת הנקיה, כואב. הלוואי ויכולנו לעשות דברים בצורה יותר מתוקנת". מה לדעתך יקרה, אם הבקשה שלו לאמת, תקבל מקום? אנחנו לא צריכים להאבק על העמדה שלנו, אלא להסכים להבין את הכנות אותה הם מבקשים. להסכים לצאת איתם למדבר, ולהשיל: מוסכמות חברתיות של "מה יגידו השכנים" של מעמדות חברתיות ושל כיסויים. הגיע הזמן, להיות קצת יותר כנים וקרובים, להניח למאבק של מי צודק ומי טועה, ולאפשר לנקודת האמת לצמוח. הבקשה היום, יותר מתמיד, זועקת. והיא עטויה בקרעי גי'נסים וקעקועים, בניתוק ובגעגועים שמבקשים דבר אחד: כנות אמיתית ופשוטה. יכולת להודות בטעות ובבקשה לתקן.

כשאנחנו מוכנים לקבל את המקומות הלא מושלמים אצלינו, זה מלמד אותם לקבל את המורכבות של עצמם. זו היכולת להכיר בסדקים באדמת המציאות, לתת מקום למורכבות, לאפשר מהארץ, להצמיח אמת וכנות.