מצוקת הסודות ונשירה סמויה // נעמי סובול

נוער מתמודד, לא נולד כזה ולא נהיה כזה רק בגיל 16.
כשאנחנו רואים סימפטומים של התדרדרות, ניתוק או מרד,
זה אומר שמשהו התערער שם בפנים עוד הרבה קודם.
מחלה מתפרצת הרבה אחרי שמערכת החיסון נחלשה.
מתי אתם שואלים?
רוב הנערים והנערות שדיברתי איתם או פגשתי את הוריהם, דיווחו על גיל 12-13.

כשחלקתי את הנתון הזה עם מישהו שעוסק בטיפול בבוגרים
"יוצאים בשאלה" מעל גיל 20, הוא הופתע.
"מה , כל כך צעירים?". כן. כל כך צעירים.
יש בזה בשורה קשה מצד אחד והרבה מאד פוטנציאל לעזרה,
אם מבינים וקוראים את המפה נכון, מצד שני.

עד לפני כעשר שנים, כשמישהו "ירד מהדרך",
זו היתה תופעה שכל השכונה דיברה עליה.
זה היה אחד מעיר ושניים מכפר. כיום, אין תיכון או בית ספר שלא מתמודד עם נשירה סמויה,
עם קדם סיכון ועם נוער שמאותת שמשהו לא טוב רוחש מתחת לפני השטח.

למה זה קורה ואיך ניתן לעזור להם לפני שזה נהיה מאוחר מידי?

אוהבים לומר שהדור והמשמעת חלשים ומופנקים
ולכן מנסים לחזק את "אכיפת התקנון" בעוד שלא רק שזה לא עוזר,
זה רק משכלל את מערך ההגנות, השקרים וההסתרות,
מלבה את תחושת חוסר האמון בין התלמידות והצוות,
ומגדיל את הפער בין מה שהדור הזה באמת צריך
לבין מה שאנחנו, המבוגרים מכירים או מבינים.

במילים פשוטות, נוצר כאן פער מטורף, שיוצר חוסר תקשורת וממילא,
חוסר יכולת אמיתית לעזור לדור שמתמודד עם אתגרי טכנולוגיה,
רשתות חברתיות ומדיה שמספקים בלחיצת כפתור פשוטה וזמינה
תחושת ערך, שייכות (מדומה) והמון ריגושים שלא דורשים מהם להיות מצטיינים,
תלמידים טובים או שום דבר אחר. כל אחד יכול לקבל מנת יחס סינטטית מיידית
ולהרגיע את כאב החיסרון או תחושת חוסר השייכות
או משבר זהות אופייני לגיל ההתבגרות,
במיוחד אם ישנה התמודדות נוספת ברקע (ולמי אין כיום התמודדות נוספת ברקע?).

נוער פוגש היום סכנות הרות גורל מעבר לסיבוב ובמעברי כרטיסים דיגיטליים מיניאטוריים,
בכיתה מתחת לשולחנות ובמיטה מתחת למזרן.
הכל נגיש, הכל קורץ, הכל מבטיח: עניין, שייכות, יחס, אהדה, והמון ריגושים
"אז איך אני אסביר לבן שלי, בחור ישיבה בן 14 שאייפון זה ממש מחוץ לתחום"?
שאלה אותי אמא נואשת אחרי הרצאה שמסרתי לאימהות לפני שבועיים.
"מה את מסבירה לו"? שאלתי אותה בחזרה וקיבלתי את התשובה הצפויה.
היא הסבירה לו כמה זה פוגע לו ברוחניות, כמה זה סוגר לו את הלב והנשמה,
כמה זה מקרר אותו וכמה זה לא שייך. פשוט לא שייך.

מדהים! אמרתי לה. ממש משכנע. אם הייתי בת 14
נראה לי שהייתי זורקת את הפון באותו הרגע.
"לא, זה לא קרה", היא שיתפה באכזבה,
"הוא בכלל לא הבין מה אני רוצה ממנו ולא את המילים שאמרתי".
נכון. זו בדיוק הנקודה. וזה מה שרציתי לשקף לה.

אנחנו, ההורים, הצוות החינוכי, והנוער- מדברים שפות שונות.
פער עצום בין המסר שלנו לבין מה שהם באמת זקוקים לו ובין השפה אותה הם באמת מבינים.
אם אנחנו רוצים באמת לעזור להם, עלינו לפתח את היכולת לייצר קשר אמיתי,
כזה שלא מפחד להסתכל למציאות בעיניים ולהתמודד איתה,
כשאנחנו שם בשבילם, עוזרים להם לצלוח את גיל ההתבגרות
ואתגרי דור אחרון בצורה בונה ומגדלת.

אנחנו המבוגרים, מדברים שפה של בגרות, גבולות ויראת שמיים.
אנחנו דור שגדל על עמל, דרך והשקעה.
הדור שגדל כאן כיום ב – 2024, גדל על הרבה מאד אינסטנט,
מעמד חברתי, תחרות והישגים.
הדור שגדל כאן רעב עד מאד ליחס שרואה אותם מעבר לכל זה
ורעב לקשר אמיתי, לא סינטטי.
הם רעבים לקשר שרואה את הקושי שלהם ומוכן לדבר איתם על זה.
קשר בו הם יוכלו לבוא אלינו, המבוגרים, ולשתף בטירוף שהולך שם בחוץ,
בלי לקבל כתגובה בהלה, איומים, עונשים, חרדה וחוסר אונים.

"אני מפחדת לשתף את ההורים שלי", סיפרה לי בחורה בסמינר
"הם כל כך יכעסו שהם יזרקו אותי מהבית".
האם זה בהכרח נכון? לא. אבל חשוב שנבין איך שהם רואים את המציאות
כדי שנוכל באמת לעזור להם.

כמה נקודות חשובות למחשבה :

1.  אל תשוו

ההתמודדות שלהם לגמרי אחרת ומורכבת ממה שהיה כאן עד לפני כמה שנים,
אנחנו בניסיון עצום שדורש כלים מותאמים, ומבוגרים אמיצים
שמוכנים להיות שם עבור הנוער ולהושיט יד ולב. אל תגידו "בזמננו זה לא היה קורה".
הם באמת מתמודדים עם דברים חדשים ואחרים.
נדרשים כלים ותקשורת בין אישית בין הורים למתבגרים
ובין צוות חינוכי למתבגרים שמבוססים על כנות ואמון – 
שאנחנו שם בשבילם. שאנחנו נעזור להם.
שאנחנו כאן בשביל ללמד אותם איך להתמודד ולעזור לעצמם.
זה דורש מאתנו לשנות גישה ושפה שהורגלנו אליה
שהתבססה על היררכיה והרבה פחות על קשר וחיבור. (נדרש גם וגם).

2. התאימו את עצמכם לגובה העיניים

עלינו לדבר בגובה העיניים מותאמים לגיל.
דיבורים והסברים שמגיעים אליהם ללב ולא רק הסברים השקפתיים
או כל מיני סיסמאות שבעיקר מחפות על החרדה שלנו
ולא באמת מסבירות מה הסכנות הפיזיות והרגשיות ולמה זה חשוב שהם יהיו מוגנים.
הם צריכים הסברים למה זה לטובתם או מסוכן פיזית ונפשית
ולא רק הסברים למה זה מסוכן רוחנית. את זה, תשמרו לגיל 18.
בגיל 14 מה שמעניין זה כאן ועכשיו ומייד.

רוב ההורים שפגשתי, אפילו לא יודעים מהם הסכנות שטומנת הטכנולוגיה
לא מודעים למשמעות ולאופן העברת תכנים או קשרים ברשת ו
לא יודעים בכלל את עוצמת הסכנה שטמונה באפליקציות, שלעיתים, הם עצמם נאלצים להשתמש בהם,
אבל הנוער משתמש בו לגמרי אחרת.

ישנו יקום מקביל שלם שאנחנו לא מכירים,
וחובה עלינו ללמוד ולהבין עם מה הדור הזה מתמודד,
על מנת שנוכל לתווך לו את הנתונים העובדתיים. לא רק ההשקפתיים. 

מסוכן שם בחוץ וזה התפקיד שלנו, להסביר את זה בדיוק
כמו שהורים כיום מדברים על מוגנות. ישנו מושג שנקרא מוגנות ברשת. ולא סתם.

אם חסר לכם ידע, פשוט תגיעו להרצאות שמסבירות איך זה עובד
ולמה הנוער שלנו חשוף היום, גם אם זה לא בבית.
הם יפגשו את זה, ואתם רוצים לוודא שהם ידעו איך להתגונן בפני הרוע הזה ולזהות אותו.
אתם תראו את הדור הזה לגמרי אחרת אחרי שתבינו עם מה הם באמת מתמודדים
(וגם תודו לה' שאתם גדלתם בדור שפוי יותר).

3. אמון, אמון, ועוד הפעם אמון (פתיחות וכנות)

אחת הסיבות שנוער לא משתף כשהבעיות הן "עוד קטנות" אלא נקלע למערבולות סוחפות
של סיכון זה בגלל שהם מרגישים שאין להם כתובת של מבוגר שהם יכולים לתת בו אמון.
הם מפחדים פחד מוות בגיל הזה לחשוף חולשות,
דיסוננס ופערים, הם מרגישים פיצול זהות (וזה מפחיד עד מאד)
ותהום פעורה שאין להם דרך לצאת ממנה.
הם מפחדים שיכעסו עליהם, מפחדים לאכזב ומפחדים לראות את אמא בוכה
ואת אבא כועס. 

הם זקוקים נואשות למבוגר שמסוגל להכיל את הסערות
וההתמודדויות שמתחילות כקטנות, ובעידן טכנולוגי ורשתי של היום,
יכולות להתפתח לממדים מפלצתיים תוך זמן קצרצר.

בחורה שרק התכתבה עם בחור בטיקטוק מתוך סקרנות לאחר שעות הסמינר,
חזרה הביתה פצועה וחבולה אחרי שבועיים כשהיא הסתקרנה גם לפגוש אותו בתחנה המרכזית
וזו רק דוגמא קטנה אחת. ומדובר בבת סמינר, לא בבת "נושרת".

אם היא היתה יכולה לגשת לאמא שלה ולספר לה שהיא הסתבכה עם הטיקטוק,
שהיא רכשה מכשיר והיא לא יודעת איך לצאת מזה,
ולקבל עצות והדרכה אמיתיים איך להגן על עצמה ואיך לצאת משם
בלי כל הדרמה, הכעס והחרדה שהיא בטוחה שהיא תקבל כתגובה,
הכל היה יכול להיות אחרת.

אבל אם היא מפחדת שאמא שלה תתעלף, אבא שלה יתפוץ
והיא תמצא את עצמה "על תנאי" בבית שלה,
עדיף לה לשתוק. יהא המחיר אשר יהא,
עד שהכל יתפוצץ מעצמו, ואז, זה כבר מאוחר הרבה יותר מידי.
איבדנו אותה חלילה. 

יש עוד כל כך הרבה לדון בו, אבל נסיים בעיצה קטנה ונקודתית לקחת לדרך.
בואו נפסיק לפחד לדבר על מה שבאמת צריך לדבר עליו.
בואו נלמד ונבין מה קורה כדי שנוכל לעזור להם.
בואו נפתח פתח לתקשורת אמיתית של אמון שאנחנו כאן, בשבילם,
ומודעים עד כאב לכל הכאוס שהולך שם בחוץ (ולפעמים גם בפנים).
ושידעו , שלא משנה מה גובה הגלים שם בחוץ,
אנחנו נהיה עוגן עבורם בסיפור הזה.

אם אתם עובדים במוסד חינוכי, טיפ שכדאי לנסות:

לפתוח תיבת מייל אנונימית או תיבת דואר אנונימית,
בה בחורים ובחורות בגיל ההתבגרות יכולים לבקש עזרה מאיש צוות.
מקום בו הם יכולים להעלות נושאים שהם סוחבים בבטן ולבקש עזרה.
אם בשיחה פרטית, אם בבקשה שידברו על זה בכיתה, או דרך משחק חברה,
ואם זה בשיחה עם איש מקצוע.
מקום לבקש בו עזרה בצורה דיסקרטית
וגם לאפשר לצוות לדעת על מה לשים את הדגש, למה לשים לב, ואיך לעזור.
חשוב מאד שמה שהם כותבים יקבל מענה מכבד, אישי, ולשמור על האמון שאם הם ביקשו
לא להעביר הלאה ושיישאר ב4 עיניים, זה אכן מה שיקרה.

עלינו להיות נגישים. שאילים. מאמינים בטוב ובתהליך,
ומוכנים להיות שם עבורם בעין הסערה.

השטן מוציא את התחמושת החזקה ביותר שלו לקראת הסוף,
הבה נהיה מוכנים, נחושים, נוכחים, מבוגרים שקוראים את המפה
מוכנים להשיל את החרדה, את הצורך בשליטה,
ומוכנים להתגייס לעזור להם בכל מה שיידרש,
עד ביאת גואל במהרה.