משקפיים של טראומה / נעמי סובול

כשנוער עובר טראומה, המשפחה מסביב ובעיקר ההורים-  חווים את גלי ההדף. בום. בום. בום. "כשאני ובעלי הגענו אלייך לפגישה לפני שנתיים, הבנו פעם ראשונה מה הבן שלי באמת חווה, ואיך הוא רואה את העולם. לא הבנו עד כמה הטראומה מנהלת אותו, כולם אמרו לנו "תנו לו עוד גבולות והוא יירגע". הענקת לנו משקפיים של טראומה, דרכם הבנו סוף סוף את המציאות שלו. חבל שהבנו מאוחר מידי, שבועיים אחר כך הוא כבר לא היה איתנו- הטראומה הכריעה אותו. זו שליחות להסביר להורים דרך אילו משקפיים נוער טראומתי חווה את העולם, ובמקרים רבים, זו הצלת נפשות!".

הלב שלי נשבר כשאני מדברת על טראומה, בעיקר בגלל הפער הבלתי נתפס בין איך שאדם טראומתי חווה את העולם, לבין איך שאנשים "רגילים" חווים אותו. אם תוסיפו על כך אדם רגיש מאד שחווה טראומה (וזה כמעט תמיד הולך יחד, אנשים רגישים מאד הם ספוג שסופג כל זעזוע סביבם בעוצמה רבה הרבה יותר), הרי שקיבלתם הצפה ברמה של נהר הבניאס שמנסה לזרום דרך צינור של 2 צול במטבח, אבוד מראש: הכל נשפך, מציף, גועש, סוחף, בלתי ניתן לשליטה. אלא אם כן…. במקום לנסות לצמצם את זרם המים האדיר, מתאימים לו את הצול (קוטר הצינור) הנדרש על מנת לווסת אותו. זה לא הזרם שמשתנה, אלא הכלי שמחזיק אותו. ולטראומה, נדרשים הורים ברמה של המוביל הארצי, לא צינור מטבח. להכלה מותאמת להצפה רגשית סוערת – קוראים ויסות.

'כל ההרצאה דיברת על הורים גרושים', אמרה לי בחורה כבת 22 כשיצאנו את בית הספר בדרום, שם נמסרה שיחה למורות. 'אני רוצה לומר לך, שגירושין של הורים זה לא כזו טראומה'-  היא אמרה. הסתכלתי עליה ושאלתי אותה "למי"?. מסתבר שאחיה התאום חווה את הגירושין של הוריהם בעוצמה, בעוד שמבחינתה, זה היה הכרחי והחיים המשיכו (חכו, היא עוד לא התחתנה….).

'את אומרת שטראומה הינה סובייקטיבית?' היא שאלה בתדהמה. אכן, זה לא בהכרח האירוע, כמו מי שחווה אותו הנסיבות מסביב, מבנה הנפש. חוסן ומנעד רגשי. יכולים שני אנשים לעבור את אותה החוויה, וכל אחד מהם יצא ממנה אחרת. כל נפש עוברת מסע דרך צינור אחר ועלינו כהורים, להתאים את קוטר הצינור שלנו, לצורך ההחזקה של מי שעובר דרכו. בניאס או זרם מטבח.

להיות צינור מכיל עבור סערת רגשות חזקה של אנשים רגישים מאד/ טראומתיים, אומר לבנות קודם כל חוסן בעצמינו. עלינו להיות צינור של השפעה שלא נסדק או נשבר כל פעם שישנה הצפה. שלומד להתרחב בהתאם לכמות הזרם,  ולהחזיק אותו כך שיצליח להגיע לצד השני בלי להישפך לכל הצדדים. זה דורש עבודה. מודעות. פניות. זמן.

"אבל אין לי זמן!" אמרה לי אמא אחת בטלפון כשהיא הבינה שהבעיה שהיא התקשרה לגביה דורשת את כל הנ"ל. אני צריכה פתרון! במילים אחרות, אנחנו ממהרים עכשיו, והוא נתקע על שטות (לדעתנו). הפעלנו כח ולא עזר. הפעלנו גבולות, ולא עזר. להיכנע? לוותר? לא תמיד נכון. ואז – פיצוץ (בצנרת). כשהזרם סוער, והצינור צר, זה צפוי. אין דרך אחרת לנהל את זה. אלא אם כן – במקום לנסות לשלוט על גובה הגלים וסערת הזרם, נרחיב את הצינור, ונאפשר לכל הסערה הזו לעבור דרכינו תוך כדי ויסות ואיזון. זו הרפואה שלהם, זו העבודה שלנו. ולצורך כך נדרש צינור מבטון, לא מפלסטיק. עם גודל של מוביל ארצי, לא של צנרת מטבח.

"מה, אני אשקיע את כל החיים שלי בילד הזה? אני עמוסה!" אמרה לי מישהי אחרת, שהבינה שהבן שלה טראומטי לחלוטין. "גם לי אין זמן", אמרתי לה ונזכרתי במוצאי השבתות האחרונות בהן לא הספקתי לכתוב כי הייתי עם אלישבע, או בכל ערימת המטלות שמחכה לי ולא הצלחתי להגיע אליהן כי יש לי גם אותי שזקוקה לסנכרון מחדש, בניה של עוד שכבת "בטון" וחוסן בעקבות האתגר הנוסף וזמן לעכל, לעבד, לווסת את ההצפות שגם אני כאמא חווה מול השבר של ביתי. זמן הוא לא פונקציה, אלא תיעדוף. אין לנו זמן להכל. יש לנו משימה של הצלת נפשות וכל היתר, יזוז הצידה. "עמלינו אלו הבנים", לא הכביסות או הבישולים. הכל חשוב, השאלה היא מה קודם.

לבנות חוסן אישי כהורה, דורש לא פחות משאבים מאשר להעניק למתמודדים שלנו את מה שהם זקוקים לו כדי להבריא.

לא קל להיות מוביל ארצי. לא קל לבנות שכבות של בטון יציב, חסון, גדול ומוביל. זה דורש המון תרגול, הכנעה, הבנה, משקפיים של טראומה שרואות מעבר לכאן ועכשיו, מעבר למה שמקובל או יש לאחרים.

אחת המתנות הגדולות של היותנו הורים לנוער מאתגר, הינה היכולת להרכיב משקפיים חדשות. כאלו שרואות מורכבות, תהליך ולא רק תוצאה. שרואות שברים, ולא רק תרועה.

לבנות חוסן זה קודם כל להבין את השפה. את ההתנהגות הבלתי הגיונית. את המאבקים / ההסתגרות/ ההכחשה וההדחקה ואת כל מנגנוני ההישרדות הבלתי אפשרית. זה לראות אותם נופלים, קמים, מתפרקים, בוכים, מתנתקים, כועסים – ולהבין שזה לא נגדינו, זה נגד הכאב השורף מבפנים וכל מה שהם מבקשים זהו צינור לעבור דרכו: כזה שלא ייבהל מהם, לא ידחה אותם ולא יסתום להם את הדרך "כי הם לא כמו כולם", אלא יחזיק אותם למרות עוצמת הרגש שעולה, יכיל ויווסת את עוצמת הזרם, עד שהוא ילמד לעבור דרכו בזרימה של חיים.

אני לומדת לראות, שהתפקיד שלנו להכיל (=לווסת) אותם, הוא לימוד עמוק, של שכבה אחר שכבה. של שפה לגמרי אחרת משפה של "כאן ועכשיו, ואמרתי". הלימוד הזה מלמד אותנו לווסת קודם כל את עצמינו. עוד הפעם, ושוב.

מלמד אותנו לדייק את האש שלנו, שלומדת לחמם בעדינות במקום לשרוף.
מלמד אותנו לראות דרך משקפיים שמבינות, שכל אדם חווה את המציאות כל כך אחרת.
מלמד אותנו להיות רכים, לא רק איתם, אלא גם עם עצמינו.

כי אלו לא שני צדדים ואין כאן מאבק או משימה שצריך לסיים. יש כאן דרך שמגדלת מנהיגים שדרכם עוברים נהרות של דמעות, של בניאס ומים סוערים שמבקשים לחזור , להיות ראויים, להרגיש ולחיות.