השבוע התקשר אלי נער שביקש להתייעץ. הוא סיפר לי שהוא לומד בישיבה די טובה במרכז הארץ. הוא ציין שלא מדובר בישיבה מה׳שורה הראשונה׳ אבל ישיבה טובה. הוא סיפר שמעמדו בישיבה די טוב. חברתית הוא מוביל ואהוב, מהבחורים הפעילים בישיבה. לימודית הוא לא נמצא בקדמת הבמה, קשה לו ללמוד שעות ברצף. ׳יש לי קוצים׳, בשפה שלו.
לדבריו, זה לא פוגם בשמו הטוב. הוא חשוב ואהוב ומרגיש שמעמדו אף פעם לא היה טוב יותר. כולם מכירים אותו. הוא חלק ממנהלי הת״ת בישיבה ולוקח חלק ארגוני באופן אקטיבי בכל דבר שקורה בישיבה. הרבנים מעריכים אותו, יש לו קשר אישי עם ראש הישיבה והוא שמח בחלקו.
והבחור הזה שיתף אותי בכאב שממש נמאס לו מהזמנים בהם צריך לצאת הביתה. הוא שיתף שמרגיש שם כבשה שחורה. מילדותו המוקדמת זאת הייתה התחושה. אחיו מוצלחים ממנו, חכמים ממנו, נטולי קוצים ואף פעם לא אתגרו את המערכת. ׳הם קיבלו קלפים טובים ממני׳. אבא ואמא גאים בהם. מעריכים אותם, ובאמת שאין לי בעיה איתם. אבל נמאס לי שאני נתון לביקורת כל הזמן. נמאס לי שכל מילה שאני אומר מתפרשת כמלחמה. נמאס לי שאת הקטנים מחנכים שיצאו ׳נורמליים׳, ואני יודע בדיוק למה הם מתכוונים. ׳פעם צעקתי בבית שיפסיקו להקטין אותי ולדרוך עלי, והם אמרו שאם אני חושב שמדובר עלי- שאפשפש במעשי׳.
מכירים את הדמעות שאפשר לשמוע דרך הטלפון? אני חושב ששמעתי אותן. חזקי, אני משתגע. תגיד לי מה לעשות. מה אני אמור לעשות על מנת לקבל קצת הערכה? זאת בקשה מוגזמת? אני מוזר או שזה לגיטימי? אני מרגיש שאף פעם לא אקבל אותה וממש נמאס לי. בא לי לזרוק הכול. לוותר על כל מה שיש לי וזהו. בשביל מה אני מתאמץ ונלחם להצליח? הרי גם ככה כשאחזור לשם- אפגוש יחס קר ומנוכר.
שאלתי אותו למה עולה בדעתו לשרוף הכול, הרי דווקא בישיבה הצליח לצאת מהמשבצת הזאת וסוף סוף מרגיש מוערך. מה גורם לך לחשוב לפרק הכול בישיבה במקום לחשוב איך לא להפנים את הדמות השחורה שאתה מרגיש בבית.
והוא כנראה היה בחור אינטליגנט, וחכם, ורגיש. 'תשמע, כשהייתי ילד בחיידר, אף פעם לא הייתי ילד שווה. ויתרתי על זה מראש. ידעתי שאני טוב רק בהפסקות. שם שאבתי את הכוחות. בהפסקות הייתי מצטיין. בכל המשחקים הייתי הכי טוב. שם היה לי מעמד, ואף פעם לא ציפיתי ליותר מזה. היה לי נוח. לא היו לי ציפיות. כל הפסקה כשהייתי מנצח והיו מקנאים בי או כשחברים רצו שאהיה בקבוצה שלהם- הייתי מסמן ניצחון. אף פעם לא היה טבעי לי להוביל, זאת הייתה מעין הפתעה נעימה, פעם אחר פעם.
הזלזול בבית היה לי טבעי, ובהפסקות היו ניצחונות קטנים שהשאירו אותי מעל המים. ואני מרגיש שמאז שגדלתי- משהו בי השתנה. אני כבר לא שם. אני כבר לא ילד דפוק. פתאום בישיבה התחלתי לפרוח. מצאתי את מקומי ומעמדי גדל. וזה יצר ציפיות גדולות שפעם לא היו. אף פעם לא חשבתי שמגיע לי. ועכשיו אני מרגיש שמגיע לי. ואני מתאכזב כל פעם מחדש. אני יודע שלא אזרוק את זה, אבל ברגעי כעס- זה מה שעובר לי בראש.
המשכנו לדבר, הוא סיפר לי על מריבות שמתרחשות שם בבית ועל מילים לא פשוטות שנורות לכיוונו ונשמעות כמו חיצים. ואז הוא אסף את הכול לבקשה אחת קטנה- קשה לי, ותכף שבת חופשית. תן לי טיפ לעבור את זה.
תקשיב, אמרתי לו. מעבר לחיבוק שממש בא לי לתת לך, יש לי שני דברים לומר לך.
אחד, אני ממש מאושר בשבילך שמצאת את המקום שלך. שהצלחת להבין כמה אתה שווה וכמה לקלפים שקיבלת יש מקום בעולם. אל תוותר לעצמך, תהיה חזק. תזכור שאתה שווה. אתה צמא להכרה ומרגיש שלעולם לא תקבל אותה. ואולי לעולם לא תקבל אותה, מהם. אבל ממך, מהסביבה שלך, מהמערכות יחסים הבוגרות שבנית- תקבל ועוד איך. זהו, אתה מתבגר. ואתה לאט לאט הופך לאחראי בחייך הבוגרים, ולהפנמה הזאת של הערך שלך שהעולם מספר לך- יש המון משמעות. אני לגמרי מבין את הרעב שלך להכרה שלהם ואתה צודק, אבל אל תיתן לרעב הזה לקחת לך את מה שהשגת או לסלף את הערך של מה שיש לך. אתה בונה משהו ענק, אבל אל תתבלבל לרגע.
אתה בונה בשבילך. ואם תחריב- תישאר בלי כלום. אל תשכח לרגע שכל תפקידה של אותה הערכה שחסרה לך- שתוכל להאמין בעצמך. ואם אתה עושה זאת למרות חסרונה- אתה ענק. שמור על זה. אבל בשבילך.
שתיים, תנסה להיות עירני- האם יכול להיות שאתה מגיע לבית מראש בהתגוננות, בהתנגדות או במלחמה? אולי אתה כל-כך יודע מה הולך לקרות שם, שאתה מגיע מראש במלחמתיות, עם תשובות מתגוננות ובהתחפרות למקומך? תתבונן, יתכן שהוריך צמאים לראות את ההצלחה שלך, וכשאתה מגיע מאוים- המפגש איתם טעון מראש מבלי שתהיה להם הזדמנות להכיר בכך שמשהו השתנה? תן להם להכיר אותך. כואב לי לחשוב על כך שאולי הם מפספסים אותך, את הילד השמח והמוערך שחיכו לו כל חייהם.
תבחן- נתת להם צ'אנס? אפשרת להם להכיר את הגרסה הנוכחית שלך? או שבדרך הביתה אתה נכנס למוד מלחמה, עוטה עליך את הילד שלמד להילחם בלית ברירה? חשוב לי שתדע שפגשתי הרבה הורים ועדיין לא ראיתי הורים שרוצים להרע. פגשתי כאלו שלא ידעו מה עובר על ילדם, שהרגישו שילדם מנהל מולם מלחמת חורמה או ששגו ולא השכילו להבדיל בין חינוך לבין משמעת. מעולם לא פגשתי כאלו שהתכוונו להרע.
בסיום השיחה הזמנתי אותו להזמין את הוריו לשיחה משותפת, ונשארתי עם מחשבות קשות. ובזמן שאני רושם את המילים האלו- יש לי בקשה אליכם. תנסו לשים לב אליו, אולי הוא הילד שלכם. סביר להניח שאתם ממש מחכים שיתבגר כבר ויפסיק עם זה. והוא כל-כך בוגר ומתוק. כואב לי לחשוב על כך שאולי בזמן שאתם נלחמים עליו ומצפים – הוא כבר גדול, מוערך ומוצלח, ורק אתם שהקזתם דם עבורו- מפספסים את החלק הטוב של הסיפור. חבל. תניחו את הוויכוחים וההוכחות לרגע בצד ותבדקו. אולי תפגשו שם ילד שצמא להערכה שלכם, מאחורי כל הרעש והבלגן.
ועוד דבר ממש חשוב. תשימו לב לסאבטקסט של המילים. פגשתי כל-כך הרבה נערים ששמעו בתוך המילים של ההורים שלהם דברים שלא נאמרו והתפרשו בצורה פוגענית שללא ספק לא נאמרו. יותר מידי נערים ששמעו מהוריהם את המילים- ׳בבית שלנו אנחנו לא מקבלים את ההתנהגות הזאת׳- והסיקו שאינם רצויים בבית הזה. ששמעו שנאמר לאחיהם- ׳אל תלמדו ממנו׳- והסיקו שנוכחותם מפריעה. שימו לב, כי עבורכם האהבה כלפיו היא טבעית ומובנת, ועבורו- היא כ"כ הרבה פעמים בסכנה, והצורך ההישרדותי שלו- להעמיד אותה למבחן. כשאתם בטוחים שזה מובן מאליו- הוא כל-כך הרבה פעמים בודק את זה, ומנתח כל מילה.
בבקשה. תנו לו מידי פעם לעמוד במבחן. שימו לב, הוא ממש זקוק מידי פעם לתחושה הזאת- ששמחים בו. אפילו- שגאים בו. כן, אפילו שהוא לא קיבל את הקלפים הכי טובים בחבילה.
