קבוצת ה(לא) שווים / נעמי סובול

'הוא לא היה קל בשנות החיידר. כל הזמן בעיות עם הרב'ה. בעיות משמעת. ילד היפראקטיבי בכל קנה מידה. סוף סוף צלחנו את זה והגענו לישיבה קטנה. הוא התחיל לפרוח, היה בין המצטיינים בלימוד, נהנה, התחלנו לנשום לרווחה וקיוונו שעלינו על הגל. שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה שנה אחרי. באמצע שיעור ב', אנחנו מגלים שהוא קנה טלפון חכם פרוץ ורוב הזמן צופה בסדרות, לא קם לתפילות והשיחה מראש הישיבה היתה רק עניין של זמן. מה קרה לו? הוא סוף סוף חווה הצלחה, היה שמח, למה הוא חירב את זה בידיים'???

'היא התחילה תיכון. ילדה מחוננת ממש. לימודית היא הצליחה מאד, חברתית פחות. ביקשה לעבור למסגרת יותר פתוחה, קיוונו שזה יעזור לה. אחרי חצי שנה במסגרת החדשה, היה נראה שהיא מתחילה להתרומם, ואז אנחנו מגלים שהיא חוצה גבולות אדומים אחד אחרי השני. מתלבשת מזעזע ואם עוד היה לה סיכוי להצליח, היא שרפה את הגש במו ידיה. מה קרה שמילדה מוכשרת וחכמה, היא נפלה ככה? *למה היא עושה את זה לעצמה'?

'היא ילדה כל כך נבונה. מוכשרת. רגישה. היא פשוט נגררה לשוליים של הכיתה איכשהו והן סחבו אותה החוצה'. הם סיפרו.'אם רק לא היתה קבוצת שוליים, הכל היה בסדר'.

באמת?

❤️‍🩹❤️‍🩹❤️‍🩹

בואו נדבר על חוק כלים שלובים – החוק הזה אומר שאם יש לנו חנוכיה חלולה ואנחנו נזרים לתוכה נוזל, הוא יתאזן בין כל הקנים באופן אוטומטי. מים הינו דבר שמתשווה. האדם כידוע, עשוי משמונים אחוז מים, ונפש האדם פועלת על עקרון "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם", מה שאומר, שאדם תמיד יימשך למקום בו הוא מרגיש מוערך. מקום בו הוא מרגיש "שווה בין שווים". הנקודה החשובה להבנה היא, שהרגשת ההשתוות והערך, איננה נגזרת של מה שהחברה אומרת או מייצגת, אלא האם ישנה הלימה בין מה שהחברה משקפת, לבין הסיפור הפנימי שלי.

❤️‍🩹❤️‍🩹❤️‍🩹

לכל אחד מאתנו ישנו סיפור פנימי שנוצר בעקבות חוויות הילדות שלו.

יוסי, היה ילד קשב, שחווה אי סוף דחיות מהצוות החינוכי שלא הצליחו למשמע אותו, בילה יותר זמן בפרוזדור מאשר בכיתה. לעומת זאת – במשחקי החצר הוא היה מלך הכיתה, אהוב החברה, אבל בשיעורים – הוא לא הבין את הסוגיות ולא עמד בקצב. היו דברים אחרים מעניינים הרבה יותר לעסוק בהם. הדמות שהוא בנה לעצמו הינה של ילד אהוב חברתית – בהפסקה ובפיעלויות. וילד דחוי ומקרטע אחרי כולם- בלימודים.

הגיע גיל ההתבגרות, הוא הבין שהוא חייב להצליח גם לימודית בישיבה. הוא הבין שיש לו שכל "ואם הוא רק ירצה מספיק, הוא יצליח ללמוד הפעם". אז הוא שם את כל הכח על הצלחה בלימוד ועל ניסיון לבנות תדמית מוצלחת של למדן מבריק סוף סוף, כזו שהחברה שלו מעריכה. הוא התאמץ, כל כך התאמץ, שאחרי שנה, הוא נשבר.

הוא לא ידע להסביר את זה, אבל הפער בין הסיפור הפנימי שלו למי שהוא, לבין הדמות החדשה שצמחה כאן ומקבלת מחמאות על היותו מתמיד ו"אל הנער הזה התפללתי, איך שהוא לומד!" לא רק שלא מחזקים אותו, אלא מרסקים אותו. המחשבה על כך שהוא יצטרך לתחזק את הדמות החדשה הזו מעתה ועד עולם, גורמת לו לקרוס פנימה. "זה לא באמת אני! מתישהו, יעלו על הזיוף ויגלו מי אני באמת!".

נשמע מופרך? קבלו סיפור אמיתי מהשטח. שלנו , המבוגרים:

🥺🥺🥺

לפני כחודש הוזמנתי למפגש מחזור של אלו שגדלו יחד איתי בילדות. רובם נושקים היום לחמישים… כולם כבר אנשים בוגרים, עברו כברת דרך בחיים. רוצים להיפגש ולהחליף חוויות. כחלק מהקבוצה (לשעבר), הוזמנתי גם אני. הסקרנות בערה בי, לפגוש אנשים אחרי כל כך הרבה שנים זה בהחלט מעניין! לראות איך הם היו כמתבגרים וילדים ומה מזה נשאר או השתנה כמבוגרים, מרתק אותי. ואז הבנתי שהמפגש הזה פוגש גם אותי.

הפער בין מי שהייתי כילדה באותה החברה למי שאני היום, כל כך תהומי, שהדבר האחרון שרציתי היה להיפגש עם אנשים שזוכרים אותי בגיל 8 וגם מתייחסים אלי היום, מהמקום בו היינו כולנו אז. זו שארגנה את המפגש יצרה איתי קשר, והבנתי עד כמה המפגש הזה ייקח אותנו אחורה. הרגשתי את אותן תחושות. שאנחנו חוזרות לאותה הנקודה בדיוק, וזו נקודה שאני לא מעוניינת לשחזר בשום אופן.

שאלתי את עצמי איך זה ייתכן, שהדמות שהייתי בגיל 8 עדיין קיימת ובועטת ומתחננת אלי שלא אלך למפגש הזה. הרי התבגרתי, עברתי כברת דרך כל כך גדולה. אני מספיק חזקה ובנויה. מה הבעיה? שאלתי את עצמי בת השמונה.

'פשוט תרחמי עליי', היא ענתה. 'לא רוצה להרגיש שוב חלשה. חסרת אונים. ועוד כמה דברים'. אם זו היתה הבת שלי שמבקשת ככה, מיד הייתי אומרת לה 'אם זה לא עושה לך טוב, בשביל מה ללכת'? ואז הבנתי שאני מוותרת על המפגש הזה ועל הסקרנות, לטובת בריאות הנפש שלי כיום.

הבנתי גם שהסיפור שלנו תמיד נמצא שם ברקע. העבודה שלנו הינה לסגור פערים ברמה שהוא לא מנהל אותנו , אבל כן דורש מאתנו כל החיים להיות רגישים ומודעים. לא תמיד יהיה נכון להימנע, לעיתים התגובה הנכונה הינה לחזור ולבנות דברים מחדש. הרעיון הוא היכולת לבחור ממקום חופשי מכבלים, ממקום ששואל "האם זה יגדל או ירסק אותי"?

❤️‍🩹❤️‍🩹❤️‍🩹

בחזרה לנוער… הסיפור שלהם לא "נגמר", כשהם מגיעים לגיל התיכון/ הישיבה/ הסמינר. הם באמת מנסים לחפות עליו עם הצלחה או כל דרך אחרת שתכניס אותם לקבוצת השווים, שהיא הקבוצה הכי משמעותית בגיל ההתבגרות. הבעיה היא שהם לא מצליחים.

בגיל בו החברה היא מרכז הכובד של עיצוב האישיות ושלב גיבוש הזהות, הם מחפשים להשתוות למקום בו הם מרגישים ראויים. שווים. ניראים. ואם הם מנסים כל כך חזק עד כדי כך שהם נשברים, ובשלב הבא –  הם נופלים למקום בו הם נראים ומוערכים גם ללא מאמץ. נכון. בשוליים.

השוליים לא חיפשו אותם. אלא הם מצאו את השוליים. אני יודעת שכתבתי כעת משפט קשה לעיכול, אבל זו האמת. כל אדם מחפש להרגיש מקובל וראוי. ואם זה לא מצליח עם מאמץ, אז נשחרר את המאמץ ונמצא את השייכות האבודה בלעדיה. בשוליים. היכן שישנם עוד נערים ונערות שמרגישים כמונו, מבינים אותנו, מחבקים אותנו, ומעריכים כל בדל של ערך שיש בנו, כי הם יודעים איך זה מרגיש בדיוק.

קבוצת השווים, טבועה עמוק בנפש של כל אדם בריא. זו לא תקלה, זו השתוות. איך משנים אותה? לא על ידי הרחקת קבוצת השווים, אלא על ידי העלאת הערך העצמי. בצורה איטית, הדרגתית, כזו שמצליחה לחלחל מעבר לתחושת הכשלון וחוסר האונים. מעבר לאי האמון שהם שווים משהו בכלל (למרות הפוזה הכוחנית או המרדנית כלפי חוץ).

אמא אחת סיפרה לי שהבת שלה מסתובבת בבגדי שחץ ברמה מזעזעת. מסתבכת עם בנים על כל צעד ושעל. "פשוט מחפשת צרות". יום אחד היא כל כך הסתבכה שהיא ברחה מהבית, והאמא התכתבה איתה וניסתה להחזיר אותה לחוף מבטחים. היא שאלה אותה "מה קרה"? והבת ענתה – כלום. "איך אני יכולה לעזור לך"? והיא שוב ענתה – כלום. בתחילה האמא כעסה והרגישה תסכול מכך שהיא כל כך מנסה לעזור וכל מה שהבת שלה עונה לה מרגיש כמו הדיפה והכחשה. אחרי כמה דקות, היא ניסתה לחשוב שוב. על קבוצת (הלא) שווים שהבת שלה נמצאת בה. על הסיבה שהיא הגיעה לשם. על תחושת התבוסה והכשלון, הביזיון והייאוש שהבת שלה חווה כעת. ליבה נשבר.

היא כתבה לה את המילים הבאות: "התייאשת"? אחרי כמה דקות, הבת עונה לה: "כן, שום דבר כבר לא יעזור. אין לי סיכוי".

💔💔💔

השיחה עלתה על המסלול הנכון. מסלול הכנות. מסלול הלב השבור. מסלול של כלים שבורים שאין להם קבוצת שווים. אין להם שום קבוצה. האמא ענתה לה: "תדעי לך, שלא משנה מה את עוברת, אני בחיים לא אתייאש ממך, נעבור את זה ביחד. נמצא את הדרך".

הבת חזרה הביתה. עברה עוד כמה ימים קשים ולאחר מכן נפתח שיח מחודש עם האם המדהימה הזו.

מדובר בתהליך שיקום ארוך. עמוק. בתהליך של זיהוי הסיפור האמיתי והדמות אותה הם יצרו לעצמם דרך מה שהם הבינו בעיניים של ילדים: שהם דחויים. לא מוצלחים. לא רצויים. לא מבינים. לא מספיק. לא לא לא.

גיל ההתבגרות מחריף את הפער. על מנת לעבור אותו בשלום, הם זקוקים לגשר יציב, איתן, מאמין, מווסת. גשר שמסוגל להחזיק את הפער בלי להיבהל ממנו ולהאמין, שהם יכולים לגדול דרכו. זה לא קל בכלל בתור הורה להיות גשר מעל מים סוערים כל כך, להיות איתן כשהכל מתפרק. זה דורש כוחות, המון הדרכה, כלים והבנה של השפה. שפה שמבינה מעבר למה שנאמר, שפה שמייצרת מקום שווה לגדול בו, למרות הכאב ועל אף. שפה שמייצרת גשר ללב השבור, ורואה לא רק את המציאות , את השוליים או את הלבוש, אלא רואה אותם ועובדת עם מה שיש.

שפה שמייצרת צמיחה.