ליאורה סטאריק

רצוא ושוב

מנגנון הגנה הזה נצרך לשעתו. מגיע יום שאנחנו נדרשים להבנה שזמנו תם ונשלם. אנחנו כבר לא ילדים. אנחנו בגירים. אומרים שלהרוס זה ברגע, אבל לבנות זה כבר עבודה של שנים. במקרה הזה, אם לקח לנו כמה שנים לבנות חומות הגנה, עכשיו להרוס אותם לוקח שנים רבות, אפילו עשרות שנים. ועכשיו זה קריטי. כי יש לנו זוגיות שללא המוכנות להיחשף אין לה תוקף. יש לנו גם ילדים ואם הלב שלנו לא פתוח לכל רגש שיהיה, לא נוכל להעניק להם את ההשראה, את האפשרות, להרגיש. לכאוב. לאהוב. לקבל. כבוגרים, כשהלב פתוח מתקיימת תנועה של רצוא ושוב בין השכל לרגש.

אני מקבלת ממנה רצף של הודעות מועברות מהבת שלה. האמת, כאבה לי הבטן. לא מאחלת לאף הורה בעולם לקבל כאלה הודעות. היא התפרקה לגמרי. לא מצאה את נפשה מרוב צער וכאב. אילו מילים בוטות, בועטות, שנבחרו בפינצטה ללחוץ על כל האזורים הכי רגישים. דווקא הילדים האלה, המיוחדים המאתגרים, יש בהם את הרגישות הזאת לדעת בדיוק מירבי איפה ללחוץ לנו שיכאב הכי הרבה.

אגב, זה מאובחן. ילדי האותיות odd ,add ,adhd) וגם ילדים עם חוסר וויסות תחושתי) מאובחנים כילדים עם יכולת הצקה נדירה. כאלה שמסוגלים לגרום לנו לתלוש את השערות. ברור שהמעורבות הריגשית שלנו כהורים לילדיהם נותנת תוקף משמעותי ליכולת שלהם להוציא אותנו מדעתנו. זה מזכיר לי מקרה שהיה לי עם הבן שלי כשהיה דיי צעיר, בערך בגיל 10 והיה איזה אירוע מהסוג הזה. האחים היו בסביבה בזמן שאני אמרתי, עוד יותר נכון צעקתי: "יואוו הילד הזה יכול להוציא אותי מדעתי!!!" ואז אחיו הגדול אמר: "נראה לי שהוא עשה את זה".

כלומר, זה לא שהוא יכול, זה כבר קרה. בעצם ככה אנחנו מתנהגים בכל תחום בחיינו, מופעלים ע"י לחיצות של מאורעות חיצוניים. זה יכול להיות אנשים או פשוט דברים שקורים. אז מה העבודה שלנו מול הדבר הזה? אנחנו לא אמורים להגיע למצב שאנחנו לא מופעלים ריגשית ע"י מה שקורה, אנחנו אמורים ללמוד לזהות, מה מפעיל אותנו ולמה. למה אנחנו לא שואפים להגיע למצב שאנחנו לא מופעלים ריגשית? כי קוראים לזה אטימות ריגשית, או הימנעות, או אדישות. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לסנן ממה נהיה מופעלים וממה לא. אם ננסה לחסום את עצמינו מלהרגיש, יגיע מצב שגם דברים טובים לא יפעילו אותנו. נתקשה לקבל חום ואהבה, פירגון ומחמאות. ברמה זו או אחרת כולנו או לפחות רובנו מפתחים מנגנון הגנה שכזה בילדות. עומס של ביקורת, דחייה, חוסר אמון ועוד, אילצו אותנו להגן על עצמינו. בבגרותנו, קורה שכשנותנים לנו מחמאה אנחנו לא מאמינים לה. כשאוהבים אותנו אנחנו מנסים להבין מה מסתתר מאחורי זה. פוחדים להיחשף כי פוחדים להיפגע.

מנגנון הגנה הזה נצרך לשעתו. מגיע יום שאנחנו נדרשים להבנה שזמנו תם ונשלם. אנחנו כבר לא ילדים. אנחנו בגירים. אומרים שלהרוס זה ברגע, אבל לבנות זה כבר עבודה של שנים. במקרה הזה, אם לקח לנו כמה שנים לבנות חומות הגנה, עכשיו להרוס אותם לוקח שנים רבות, אפילו עשרות שנים. ועכשיו זה קריטי. כי יש לנו זוגיות שללא המוכנות להיחשף אין לה תוקף. יש לנו גם ילדים ואם הלב שלנו לא פתוח לכל רגש שיהיה, לא נוכל להעניק להם את ההשראה, את האפשרות, להרגיש. לכאוב. לאהוב. לקבל. כבוגרים, כשהלב פתוח מתקיימת תנועה של רצוא ושוב בין השכל לרגש.

יש את הבדיחה על אדם שפגש בחבר שלו ברחוב ושאל לשלומו. החבר שפך לפניו את צרותיו וכאביו. אותו אדם המליץ לו על פסיכולוג מצויין והחבר אכן הלך אל אותו פסיכולוג. לאחר תקופה שוב נפגשו והממליץ שאל לשלומו של החבר. שוב החבר סיפר לו על הקשיים. "מה, לא הלכת לפסיכולוג?" הוא שאל, ענה לו החבר: "כן בטח שהלכתי! והוא באמת מצויין, עד הטיפול ידעתי שכואב לי, אבל עכשיו אני גם יודע למה!!" אני ממש לא מתכוונת לכתוב מאמר פסיכולוגי. בלי למעיישה אין ערך לדברים. רוצה לומר, שקיימת האפשרות כשאנחנו עומדים נכוחה מול אמירות קשות, מול מראות שלא משובבים את ליבנו ואנחנו עם לב פתוח, במוכנות להיחשף ואפילו במחיר של להיפגע (הרגש), או אז מתאפשרת התבוננות (השכל) על מי או מה שעומד מולנו. "והתבוננת על מקומו…" ומה נראה? צעקה, זעקה, קריאה שאומרת: "דורכים לי על הרגל! כואב לי!" אהה אוקיי, אז זה לא קשור אליי בדווקא. יש פה מישהו שכואב לו ואני במקרה (או שלא) בסיטואציה. יהיה לנו הרבה יותר קל לא לקחת אישית. אפילו אם מטיחים בנו האשמות, עלבונות, מילות גנאי. שלב א', מתרחשת תנועה בלב. ועכשיו עלינו מוטלת האחריות להמשיך את התנועה לשכל. לעבור לשלב ב'. לא לחיות כמו ילדים שמובלים, מוסתים ע"י אירועים חיצוניים. אנחנו המבוגר האחראי בסיפור. נרצה או לא.

כולנו יודעים מה שכתוב בספרי החינוך. לא להיעלב ולא לקחת אישית מה שהילדים אומרים או עושים. כולנו מכירים את האמירה: "זה לא שלי. זה שלו\ה". אז למה בכל זאת אנחנו לא מצליחים להגיע לזה? למה מה שקורה עם הילדים מוציא אותנו מדעתנו? שתי תשובות. הראשונה כי אנחנו מעורבים ריגשית. כי אלו הילדים שמסרנו עבורם את הנפש בגוף, בממון, בטירחה, בדעת. אין לי פתרון לסוגיה הזאת. זה סימן שקיימת חיות במערכת היחסים הזאת. הסיבה השניה היא שאנחנו לא עוצרים רגע לחשוב ממקום נקי. מה קורה פה? למה זה קורה? מה הוביל למצב הזה? שוכחים להכניס דעת לסיטואציה. נשארים במערבולת הרגש.

אני מזמינה אתכם לעצור, להתבונן להשתמש בשילוב של שני הכוחות שה' נתן בנו. רגש ושכל. אין לנו ברירה. אני אומרת שוב – אנחנו המבוגר האחראי. אין לנו את הלוקסוס של ילד להיות רק מופעל פסיבי. אנחנו נדרשים לחשיבה אקטיבית. שיהיה לכם בהצלחה. וגם לי. תודה על הבמה לדבר, ככה גם אני יכולה לשמוע אותי

5 1 הצבעה
דירוג מאמר
הירשם
להודיע ​​על
guest

0 תגובות
תגובה מוטבעת
הצג את כל התגובות

אל תפספסו תוכן חדש

השארו מעודכנים!

רוצים להיות ראשונים ולקבל עדכון על כל פוסט חדש שעולה לאתר? מלאו את פרטיכם ותישארו מעודכנים

אולי יעניין אותך גם:

נעמי סובול

הרב יצחק לובישטיין

חזקי גלבוע

הרב דן טיומקין

טוען מאמרים נוספים
0
אשמח לשמוע את חוות דעתכם, נא הגיבו.x