התרסה וקעקוע // מה שהם באמת מתכוונים לשאול

"הבן שלי שואל אותי מה דעתי על הקעקועים שהוא עושה", שיתפה אותי אמא אחת מתוסכלת.
"מה אני אמורה להגיב"?? "הבת שלי קנתה בגד לא צנוע ושאלה אותי אם הוא יפה לה",
שיתפה אמא אחרת, "הייתי אמורה להחמיא לה"?

השאלות הן קשות וכואבות, כי הן מעמידות אותנו בקונפליקט עמוק:
בין האהבה והמחויבות שלנו כלפי בורא עולם לבין הבקשה של הילדים המחפשים שלנו, לקרבה ולאישור שלנו.
"אני כל הזמן בקונפליקטים", אמרה אמא נוספת בקול רם,
את מה שכולנו מרגישים וחווים על בסיס קבוע בשקט.

אחד הדברים החשובים ביותר להבנה הם, שאין כאן משוואה של "או הקב"ה או הילדים",
אלא בקשה והזמנה למציאת הדרך והמסלול שיביאו אותם חזרה לקשר עם בורא עולם,
והדרך הזו מפותלת, מלאת מהמורות ואבני נגף, ולא, לא סללו אותה לפנינו
וייתכן מאד ועם כל ילד וילד נתבקש לפלס דרך אחרת, מחדש.

השאיפה והבקשה, התפילה והרצון, הם להדריך ולסלול להם את הדרך העולה בית קל.
הם כבר לא עולים לשם בדרך הראשית הסלולה לנו מדור ודור, הם ירדו למיצרים הכי עמוקים שבנפש,
היכן שלא מגיעות קרני האור, וכל מה שיש שם הינו חושך סמיך ועבה, עומקים של בלבול וניתוק,
מסכים מהבהבים ומרצדים והסחות הדעת מכוונות שכל מטרתן – בריחה מכאב.
אלו הילדים שלנו ששבויים שם, בעומק העבדות, שמספרת להם שאין להם כבר לאן
ובשביל מה לחזור ושאף אחד לא באמת מחכה להם שם בבית. אז בשביל מה?

המודל דרכו נער לומד על מערכת יחסים שלו עם הבורא,
הינה המערכת יחסים שלו עם אבא ואמא. האם הם תמיד יחכו לי? ישמעו אותי? יאמינו בי?
מסוגלים לסלוח לי גם אם התרחקתי מידי? האם הם מסוגלים לראות אותי, מעבר לטיט וללבנים,
מעבר לבגדי העבדות המצריים, מעבר לתספורת גלוחת הראש והלב שקפא ונסגר?
אם הם מסוגלים, והם רק בני אדם, קל וחומר שהקב"ה "מסוגל"!

זו משוואה פשוטה. משוואה של הנפש, לא של השכל. דרכינו הם לומדים, בודקים ובוחנים:
האם יש להם מקום, למרות ועל אף . "ישראל, על אף שחטא, ישראל הוא",
ימי השובבים המתחילים כעת הינם ימי גאולת הנפש ממצרים.
בזוה"ק איתא שבכל יום ויום כרוז יוצא ואומר "שובו בנים שובבים", כי בכל עת ובכל זמן הקב"ה מצפה
לבני ישראל שישובו אליו, ובימים אלו של ימי השובבים, ישנו משנה תוקף לבת קול הזו,
שבהם ישנה ס"ד מיוחדת לכל הדופקים בתשובה.

בעל הפרי מגדים אומר שישנם 3 פירושים למילה "שובבים": מרד, שבירה, וגירוש.
כלומר, שאף החוטא שכבר מרד בה', ושבר עצמו (נעשה בעל מום מהעבירות),
ואף אם נתגרש ממחיצתו של הקב"ה, לכולם יוצאת בת הקול ואומרת "שובו בנים שובבים",
נאמר בנים ולא עבדים, שעבד שמרד ברבו, אין לו תקנה, אבל בן? אף שמרד, והתרחק וגורש,
תמיד נשאר בחזקת בן לא רק זאת, אלא שעם המתמודדים, המפתח שלהם לשוב לשורשים שלהם,
זו עצם הרגשת השייכות שהם בנים שלנו, תמיד היו ותמיד יישארו ושם הם יבחנו אותנו שוב ושוב
במעשים ובהתנהגויות שמבקשות לשאול מעבר למילים הנאמרות:
"ועכשיו, אנחנו עדיין קרויים בנים"? "ועם הבגדים האלו, והתסרוקת הזו, עדיין?" ועם הקעקוע הזה, עדיין"???

השאלה האמיתית שהם שואלים היא לא מה דעתינו, אלא מה מקומם אצלינו.
האם למרות המרד והמרחק, הם נשארים קשורים אלינו כבנים.
האישור הזה נוטע בהם קשר ושוזר בהם תקוה. הקשר והשייכות הבלתי מעורערים האלו, בין הורים לילדים,
נוטע את החוסן והשייכות שאבדו להם שם במצרים.
השאלה היא לא על הקעקוע, אלא על הילד שנושא אותו,
לא על הבגד, אלא על הילדה שלובשת אותו. אמא, אני עדיין שלך??

שובו בנים. כשהם ירגישו מספיק בנים ובנות,
ירגישו שהמקום שלהם אצלינו בלתי מעורער, הם יקבלו את הכח לשוב בע"ה.
"ההורים שלי למדו לקבל אותי", אותי, לא את העבירות שלי, אלא ראו אותי מעבר לכל השכבות.
הם שואלים על הקעקוע ועל המכנס, הם שואלים על התספורת ועל הגראס,
אבל בעומק הם שואלים שאלה אחת עמוקה: אמא, את עדיין אוהבת?
אבא, אני שלך לתמיד או רק לפעמים?

התשובה שלנו והחיבוק שאומרים שלמרות המרחק והשוני,
אתם שלנו תמיד, הם שיעניקו להם את הכח לצאת בע"ה בהמשך,
מכל המייצרים. שובו בנים שובבים.