גיל ההתבגרות, נעמי סובול

תנו לי את ליבכם

"יום אחד, קמתי בבוקר, הכנתי כוס קפה, הכנתי סנדוויץ ויצאתי לעבודה. אמא שלי בדיוק יצאה גם היא מהבית, בדרך לבית הכנסת. היא איחלה לי בוקר טוב, והלכנו יחד כברת דרך. היא שאלה מה שלומי ומה התוכניות שלי להיום, וכשהגענו לבית הכנסת, היא איחלה לי יום טוב ונפרדו דרכינו. אני המשכתי לעבודה. ופתאום אני נזכרת, שהיום יום כיפור!",

"הבת שלי חזרה הביתה עם קעקוע על היד, איך אני אמורה להגיב???" שאלה השבוע אמא אחת מתוסכלת ובעיקר כואבת. כהורים לנוער מתמודד, אנו כל הזמן פוגשים רף חדש, תופעות חדשות ואין יום אחד דומה לחברו. מוצאים את עצמינו בצמתים והחלטות שעלינו לקבל כאן ועכשיו, ואם נגיב לא נכון, אנו עלולים לאבד עוד יותר. מה עושים??

האינסטינקט ההורי אומר לנו למחות. להעמיד גבולות. להדגיש כמה זה לא מקובל עלינו. שיידעו. אבל רגע, האם יש מי שיכול גם לקלוט את המסר בצד השני?
נאמר בחז"ל "שכשם שמצוה לומר דבר שנשמע, כך ישנה מצוה שלא לומר דבר שאיננו נשמע" (מסכת יבמות). אבל עד היכן? גם כאן עלינו להבליג?? מה עם הצורך לחנך או לפחות למחות על כך?
אם נצליח להבין את המניע, את האמירה שמאחורי כל ההתנהגות הזו, יוקל עלינו מעט המסע. נצליח לטפטף פנימה חמלה, על הלב השותת דם. נוכל לקבל בהירות להמשך הדרך בע"ה.

בכינוס היסוד העוצמתי של אהבת עולם שהתקיים באלול פ"ד  בו נכחו מעל 700 הורים (!!!) נכחנו בעוצמה של הורות, של התמסרות ושל שליחות. הרב שלמה לוינשטיין שליט"א סיפר שם סיפור אותו אני רוצה להביא בפניכם, הוא שופך המון אור על הסוגיה, הופך את הראש ממש:

הוא סיפר על בחורה מחו"ל שירדה מהדרך בצורה מאד דרסטית. טענה שהיא אתאיסטית ולא רוצה שום חיבור עם שום דבר. כעסה על ההורים, כעסה על העולם, כעסה על עצמה. ההורים, קיבלו הדרכה טובה ב"ה והחליטו לקרב אותה למרות הכל. הם גרו בחו"ל והיה להם בייסמט שם הם נתנו לה לגור. סיפקו לה את כל הצרכים שלה והיו שם בשבילה, לכל מה שהיא היתה צריכה. לא היה ביניהם מי יודע מה קשר, הבת פשוט לא איפשרה מעבר לכך. לאחר כמה שנים, הבת הזו חזרה למוטב, הבריאה את הקשר, וחיה חיים מאמינים מלאים. המטפלת הרגשית שלה שאלה אותה מה גרם לה לחזור? תשמעו טוב מה שהיא סיפרה:

"יום אחד, קמתי בבוקר, הכנתי כוס קפה, הכנתי סנדוויץ ויצאתי לעבודה. אמא שלי בדיוק יצאה גם היא מהבית, בדרך לבית הכנסת. היא איחלה לי בוקר טוב, והלכנו יחד כברת דרך. היא שאלה מה שלומי ומה התוכניות שלי להיום, וכשהגענו לבית הכנסת, היא איחלה לי יום טוב ונפרדו דרכינו. אני המשכתי לעבודה. ופתאום אני נזכרת, שהיום יום כיפור!", האירוע הזה, טלטל אותה עד היסוד. אמא שלה, לא אמרה לו מילה או רמיזה שהיא לא מרוצה ממנה או שיש לה ביקורת עליה, היא לא העירה לה שום דבר והראתה לה מאור פנים, למרות ועל אף. כי היא הייתה מסוגלת לראות אותה מעבר לכל זה. היא ראתה אותה באמת. האפיזודה הזו, היתה נקודת התפנית שלה חזרה לחיים של אמונה. הסיפור הזה צמרר את כולנו, כי הוא מעביר מסר עצום של קבלה. ללא שיפוט. ללא תנאי.

קשה עד מאד לביצוע כשפועלים מהשפה אל החוץ או כאשר פועלים "כי ככה אמרו לנו", אבל כשמבינים את עומק העניין, מקבלים תפנית בעלילה. זה לא תרגיל. זה אמיתי. הם באמת איבדו קשר עם עצמם. הם באמת איבדו את החוט המקשר, בינם לביננו, הם באמת מנותקים וכואבים על כך עד מאד (גם אם זה לא נראה כך). הדרך היחידה לעזור להם להתחבר בחזרה, קודם כל לעצמם, היא לקבל ולתת מקום למי שהם מעבר לכל המחיצות. דמיינו שאתם "הרנטגן", אתם פשוט רואים מעבר. לא נותנים לגיטימציה, לא דנים. אתם פשוט מעבר. לפנים משורת הדין, רואים דברים אחרת. רואים זכות.
אומר רבי נחמן מברסלב במעשיית 'מעשה משבעה קבצנים'   חדלו עוד מלהיות עניים! חזרו לאוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם!"' יש כאן סוד גדול ועם זאת פשוט.

כדי לשוב, צריך לדעת קודם כל שאיבדנו. זה לא שהם עושים בדווקא או שהם פשוט "חסרי בינה". הם אבודים, הם נאבדו לנו והם בעיקר, נאבדו לעצמם. יש לנו ממש מצוות השבת אבידה (מצוות התשובה עניינה לפי רבי נחמן השבת אבידות). כשנאבדים מרגישים עניים כל כך, חסרים כל כך, וצמאים כל כך לכל פיסת הכרה ופיסת תשומת לב חמה ואמיתית שאומרת "אנחנו רואים אותך, את אותך האמיתי, את החלקים שאיבדת, אנחנו רואים אותם, הם עוד ישובו". ישנו כח עצום להבטה האמיתית הזו, ליכולת לנהוג מהמקום הזה שקוראים לו "לפני ולפנים", היכולת להכנס עמוק פנימה. מעבר למחיצות. זה דורש אומץ. זה דורש התמסרות. נאמר פעמיים בפרשת ניצבים (שבוע לפני ר"ה) "חזקו ואמצו" – לפני כניסת בנ"י לארץ.

צריך ברכה מיוחדת כשבאים להיכנס אל הארץ,  ולא פחות מזה, המנהיג בעצמו, זקוק לברכה מיוחדת כפי שמשה ברך את יהושוע " רק חזק ואמץ כי אתה תביא את את בני ישראל אל הארץ", הורות ומנהיגות דורשים אומץ ויכולת – להאמין במשימה הגדולה. לא להיבהל מהדרך חזרה אל הלב שלהם. וכשיש בנו את האומץ, הכח והאמונה להאיר בהם את נשמתם מחדש, הם חוזרים. לאוצרות שלהם, לאוצרות שהם.
שובו אלי – ואשובה, גם אני, אליכם.

 

5 1 הצבעה
דירוג מאמר
הירשם
להודיע ​​על
guest

0 תגובות
הישן ביותר
החדש ביותר הכי הרבה הצבעות
תגובה מוטבעת
הצג את כל התגובות

אל תפספסו תוכן חדש

השארו מעודכנים!

רוצים להיות ראשונים ולקבל עדכון על כל פוסט חדש שעולה לאתר? מלאו את פרטיכם ותישארו מעודכנים

אולי יעניין אותך גם:

0
אשמח לשמוע את חוות דעתכם, נא הגיבו.x

תודה רבה!

נרשמת בהצלחה

אל תפספסו את ההזדמנות לקבוע

פגישת ייעוץ מקצועית
עם נעמי סובול

בה תקבלו הכוונה מקצועית והדרכה אישית להתנהלות עם נוער מתמודד.
הפגישה הינה זוגית ובתשלום