במאמר קצר זה אתחיל סדרה של כמה מאמרים בענין תקשורת בן בני זוג [היסודות שנלמד עליהם גם יעזרו לנו עם התקשורת הפורה עם ילדינו ויוריד את המתח בתקשורת עם המתמודדים].
כבני אנוש, יש לנו שתי מערכות שפועלות במקביל וחשוב להבחין איזה מהמערכות דומיננטית בכל רגע נתון. יש את שפת השכל ושפת הרגש. עם השכל אפשר לדבר רק בשפת השכל שהיא: לוגיקה, צדק, כדאיות וכדומה. אולם עם הרגש צריך לדבר בשפת הרגש שהיא: אהבה, דחיה, שנאה, כבוד, כשלון וכדומה. הרגש לא מבין את שפת השכל והשכל לא מבין שפת הרגש.

אחד מהסימנים לדעת איזה מערכת פועלת, הוא פיזיולוגית. אם מצורף למקרה תסכול, כעס או עצבנות, זהו סימן לכך ששפת הרגש היא הדומיננטית ואילו כשאדם מדבר או חווה את המקרה, בצורה יבשה ללא התפעלות, סימן הוא ששפת השכל היא הדומיננטית.

כשהורים מגיעים אלי לפגישה עם תלונה על הנער\ה, אני נותן להם לדבר ולספר. מתוך הדברים שלהם אני יכול לזהות מאוד מהר, אילו מן השפות היא הדומיננטית אצל כל אחד מהם.
אתן שתי דוגמאות: 1. הורים באו בתלונה על נער שמחלל שבת רח"ל וההורה אומר כך: "זה משפיע על הגן עדן שלו, על האחים ואחיות שלו ועל השכונה. מה אנחנו יכולים לעשות להוביל לשיפור במצבו הכללי? ואיך נגן על הסובבים אותו"? במקרה כזה אני מבין שהשפה היא שפה שכלית.

2. הורים שמספרים על נערה שהולכת בחוסר צניעות וכך הם אומרים: "זה לא יתכן!! מה, אנחנו אויר? השקענו בה כל כך הרבה, איך היא עושה לנו את זה?" במקרה כזה, השפה היא ריגשית.

כאשר השפה היא שכלית, אדבר איתם בשפת השכל ואשאל אותם: "כמה בחירה יש לכם על המשך הדרך? כהורים המכירים את הנער מה נראה לכם יוביל לתוצאה הכי טובה? מה כבר נוכחתם לראות כלא עובד? הרי זה לא הגיוני להמשיך ולעשות מה שלא עובד"? נדבר על כלל האפשרויות והכלים שיש בארגז כלים של קירוב והצלה, ונעשה תוכנית עבודה המותאמת לכלל הנפשות הפועלות.

כאשר השפה היא ריגשית, אשאל שאלות כגון: "מה הפחד הכי גדול שלכם? מה זה אומר עליכם העובדה שהבן שלכם לא שומר שבת?" וכד'. אם ההורים עונים שזה לא אומר עליהם כלום, אשאל אותם: אם כך, מנין התסכול והכעס שנשמע בקולכם? ואמשיך להראות להם איך הרגש פועל ואיך הנער הוא רק טריגר לרגשות שליליים שקיימים ומה הדרך להתמודד איתם בלי לאבד עשתונות. רק אחרי שמערכות הרגש נרגעו, אפשר להתחיל לדבר לשכל ולבנות תוכנית עבודה.

באופן טיבעי כל אדם בריא רוצה לרצות את השני ממקום טהור ונקי [לא ממקום של טראומה וכהגנה מתגובת הזולת] כל אדם רוצה לשמח את מי שאוהב אותו ומכבד אותו. זה כולל בן/בת זוג, וילדים וכל מי שאנחנו באים איתו בקשר.

מבוגר בריא בנפשו שהמערכות הרגשיות שלו מאוזנות, יבין בשכלו שגם מי שפחות מראה אהבה וכבוד, עדיין זקוק לאהבה וכבוד וירצה לעשות מה שטוב לזולת מהמקום של 'דרך הטוב להטיב'. אני אדם טוב, אז בא לי להטיב לזולת. ההטבה הכי גדולה היא לאהוב את השני, לכבד את השני ולדאוג שטוב לשני בנוכחותנו.

זאת אומרת שבאופן טבעי ובריא כל בן/בת זוג שמבקש משהו מהבן/בת זוג ייענה בחיוב ובחיוך, ממקום של- "ודאי כל מה שאני רוצה זה שתהיה שמח ושיהיה לך טוב, אז ודאי שאמלא כל בקשתך!" גם מובן השכלי זהו רווח נקי שלנו שהצד שני רגוע ומרוצה, ונרוויח אווירה רגועה ושמחה.

אולם על פני השטח זה יחסית נדיר למצוא בני זוג שתמיד התשובה לשני היא – כן, ודאי, בשמחה, אם זה עושה לך טוב אז מה השאלה! מדוע זה כך? למה שמענו על רק גדול הדור אחד שאמר שהוא לא צריך לבקש מחילה מבת זוגו כיון שמעולם לא פגע בה? למה כל כך הרבה מאיתנו מוצאים את עצמנו במצב של "אוי לי מיצרי או לי מיוצרי". אם אומר כן, אני הקרבן ואם אומר לא, השני יהיה הקרבן. בכל מקרה צד אחד סובל.

אין כוונתי לומר שהתשובה תמיד צריכה להיות כן. וודאי שלפעמים צריך לשוחח ולברר וללבן איזה נושא עד שמגיעים להחלטה ולמסקנה הדדית. אבל למה אנחנו כל כך נמצאים במצבים שלפחות אחד מבני הזוג מרגיש שהוא קרבן וסובל?

על כך אשיב במאמר הבא בעזרת השם!