ילדי הגאולה 07 – חרדים, נכנעים, נגאלים
מאת: נעמי סובול
______________

שבוע שעבר עברתי שבוע מאתגר מבחינה רגשית.
גם אני, כמו כולנו כאן, פוגשת את הצמתים בהן הכח נגמר,
ולא נותר לנו אלא להתבטל בפני רצון ה',
לנשום ולמסור לידיו של הקב"ה את כל הדאגות
ולאחר מכן, לאסוף את עצמינו מחדש.

לנקודות שבר, יש את הסגולה לייצר בנו
כוחות וחוסן שלא היו שם קודם.
הם מזכירים לנו כמה הכל לא באמת שלנו ולא בשליטתנו,
ויש בידיעה הזו משהו מאד כואב בתחילה ומאד מנחם ומרגיע
כשמוכנים להתמסר לשמיטת המושכות ולתת לקב"ה להוביל, לגדל.

רק שבאמצע, כשזה קורה בשטח, אנחנו פוגשים
את כל הבהלה, הפחד וחוסר האונים:
מה יהיה כאן, מה יקרה עם הילד הזה, ואיך פותרים את הקונפליקטים?
אז זהו. שעם הילדים האלו, התשובה היא פעמים רבות:

שאנחנו לא תמיד יודעים. אין פתרון קסם של זבנג וגמרנו,
ישנו תהליך. ובתהליך של לידת הנשמה, כדאי מאד ללמוד
גם להרפות ולהסכים לכאוב כשכואב. אנחנו לא תמיד חזקים
ומותר לנו להישען ולבקש עזרה כשאנחנו צריכים אותה.

שבוע שעבר השתתפתי כחלק מפאנל חינוכי להורים בבית שמש,
מטעם אחד ממרכזי ההשתלמויות בעיר.
מצאתי את עצמי חוזרת על אותו המסר:

אנחנו הורים כל כך חרדים:
מה יקרה עם הילד ההוא, ואיך נפתור את הבעיה של ההיא,
נושאים את כל הלחץ וחוסר האונים האלו על הכתפיים שלנו,
ושוכחים לפעמים להרפות, לשמוט ולשאת עיניים לשמיים
בידיעה גמורה, שהכל מושגח- גם המסע הזה.

מנחת הערב שאלה אותי מה עלינו לעשות כדי לשמור על הילדים שלנו.
איך נוכל לזהות כשישנם סימנים מקדימים. איך נוכל לשמור עליהם
ואותם, קרובים אלינו, תמיד.

השאלה שלה נשמעה לי כל כך רחוקה. גזורה מהגלגול הקודם שלי,
בו כל מה שביקשתי, היה בדיוק את זה: שליטה. בטחון. רוגע.

באים ילדי הגאולה ומלמדים אותנו את השיעור האחרון לפני הלידה:
שחררו פחד. תתחילו להרפות ולשחרר שליטה מדומה, ותתחילו לנשום אמונה.
עוד רגע יוולד כאן משהו חדש ונושם. אמיתי וטהור, שלא הכרנו קודם.
ועל מנת שהוא יוכל להגיח לעולם, הוא זקוק ללימוד של הכנעה.

הוא זקוק לנשימות ובין לבין, גם לזעקה.

כן, שמעתם נכון. לזעקה.

אנחנו עסוקים כל כך בלהיות אסופים ובשליטה,

שלפעמים הנפש פשוט מתעייפת. היא רוצה גאולה, עכשיו.
נשבר לה לחכות, עם כל עול הגלות הזאת.

חברה שלי הינה בעלת תפקיד ציבורי משמעותי (וכואב להחריד).
היא כתבה לי שבוע שעבר: " די. אני לא מסוגלת יותר, כמה אפשר
עוד לחכות לגאולה. נשבר לי. זה עובר את גבול המזעזע".
היא ראתה יותר מידי, חוותה יותר מידי, ונשבר לה לחכות,
יותר מידי. "אני מתחילה להרגיש שמכרסם בי ספק,
האם המצב הזה אי פעם יסתיים. האם בכלל תהיה גאולה",
היא כתבה לי ככה ישר בלי ללכת מסביב.
בלי לנסות לייפות מציאות של לב שבור וכואב.

בהתחלה נבהלתי. אמאלה, מה המצב הזה עושה לנו?
האם אנחנו מאבדים תקוה? האם המצוקה בכל המישורים כולם,
שנשברים ומתקלפים ונאבקים את מאבקם האחרון,
תשבור את רוחינו?

אחר כך, קראתי שוב את מה שהיא כתבה, והסכמתי להודות
ביני לבין עצמי, שמה שהיא אמרה בקול, הרבה חושבים בשקט.
"כמה זמן זה עוד ייקח? ועד מתי? והאם יהיה לזה סוף (טוב) בכלל"?
אנחנו פוגשים את זה בכל המישורים כולם במקביל כעת:
הלאומי, האישי, החינוכי, הכלכלי. הכל ביחד.

הכנות הזו, והיכולת לשים אותה על השולחן כדי שנוכל לשחרר אותה
ולהזרים ללב נחמה, נדרשת. מספיק להיבהל מעצמינו,
גם אנחנו מבוהלים וחרדים לעיתים,
וגם אנחנו צריכים לפעמים שמישהו יגיד לנו:
"זה בסדר", ויתן לנו את הכח להמשיך הלאה אסופים מחדש.

כתבתי לה שהכנות שלה, מדהימה. ושתשחרר
את מה שעומד לה בגרון, מאז השביעי לאוקטובר.
שתפסיק לחנוק את זה בפנים בבקשה.

תצעקי, אמרתי לה. תצעקי. הצעקה שלך כל כך נדרשת,
אנחנו זקוקים לצעקה שלך, מקרקעית הלב והנשמה.
בבקשה תצעקי בשביל כולנו. צאי למקום פרטי (או שתקברי את הראש בכרית)
כך שרק את והבורא שומעים, ותצעקי. תספרי לו כמה נגמר לנו הכח כבר.
תרעידי את השמיים ותשחרר אותה כבר, את הצעקה הזו.

הרגשתי איך שהקב"ה מדבר גם איתי ועם כולנו.
רוב הזמן אנחנו כל כך עסוקים בלדאוג ולטפל בילדי הגאולה שלנו
שאנחנו שוכחים שגם אנחנו, ההורים, אמורים להיגאל יחד איתם
משכבות של שליטה מדומה, מאחיזה אחרונה.

אנחנו עסוקים במציאת פתרונות, הכלה, התמודדות,
וכולאים עמוק פנימה את הצעקה הזו שאומרת שאנחנו לא
יכולים לבד. שכל המציאות הזו, גדולה עלינו ועוד איך.

וזה בסדר להגיד את זה. המילים האלו לא מחלישות,
הן אלו שנותנות כח, כי הן מבקשות כח ממי שגדול מאתנו,
חזק מאתנו ויכול על הכל. הן מפנות את מקור הכח חזרה לבורא
במקום לצפות לדלות את הכח מהמשאבים המדולדלים של עצמינו.

"ויזעקו ותעל שוועתם… וידע אלוקים",
כשהצער עולה לגרון וכבר בלי נסבל  – זועקים לשמיים.
גם כשאין כבר מילים להתפלל, הצעקה עולה עד כסא הכבוד
וה' שומע ומבין.

כשנשמעת הזעקה הזו, המלאכים כבר יודעים:
עוד מעט יוולד כאן משהו חדש. תהיה כאן גאולת עולמים.

כן, אנחנו בקצה, יישורת אחרונה.
ילדי הגאולה מוציאים מאתנו את
עבודת המידות הכי מזוקקת, הכי מדוייקת.
מקלפים מאתנו אגו, אנוכיות, תדמית וכבוד.

משאירים אותנו כנועים. מבקשים. ענווים. מבקשי אמת,
מוסרים את הנפש עבורם, מייחלים ומתפללים לרפואת עולמים.

ואת עצמינו שכחנו לפעמים, ואת זעקתנו כלאנו בפנים.

ולא ידענו, שדווקא הזעקה הזו,
היא המפתח האחרון, שפותח:

את דלתות הלב ואת שערי הדמעות,
פורצות שערים נעולים בשמיים, וחותרות מחילות,
מגיעה עד כסא הכבוד, משחררת את כל הנשמות השבויות,
"ואת צעקתם שמעתי…",
ילדי הגאולה מלמדים אותנו לזעוק,
בדיוק את הזעקה הגואלת הזאת.