ימים נוראים זו תקופה נורא מציפה עבורנו. חוסר האונים שלנו לאורך כל השנה בלתי נסבל, אבל בתקופה הזו זה מתבטא הכי חזק. אנחנו רואים אותו וקמלים. רוצים נורא להגיד משהו, לעורר את הלב או סתם להתקרב ומפחדים לדבר. זה הפך להיות מאיים. אסור לנו לדבר עם הילד שלנו. דורכים על ביצים, בזהירות. זה לא נראה לנו אמור להיות ככה. בעבר היינו אקטיביים. כל הקטע הזה של להתבונן מהצד ולא להתערב- חדש לנו ואם נהיה כנים, זה לא נראה לנו כל כך יעיל. האמת, היינו זונחים את הרעיון לו הייתה לנו אופציה טובה יותר. התחושה היא – שאיבדנו את זכות הדיבור. מה שהכי מפחיד אותנו – שזו דרך ללא חזרה.
זה לא שפעם היה טוב. היו מריבות וחיכוכים. ההערות שלנו היו מתקבלות בהתנגדות קולנית. היו המון ויכוחים והוא לא ממש שמח לראות אותנו, אבל מידי פעם בין ויכוח לויכוח, הוא היה הילד שלנו. היום הוא כאילו לא הבן שלנו. הוא נכנס בשקט הביתה, הולך לחדר שלו ומסתגר שם. כל ניסיון לעצור אותו בדרך מעורר תגובה מתגוננת, אל תחפרו. זה מזלזל, זה לא בונה, ואנחנו לא ממש רואים איך זה מתקדם מפה. אנחנו רק רוצים להיות בטוחים שאנו פועלים כראוי. זה מרגיש לנו לא נכון, כל הפאסיביות הזאת.
בעבר הוא היה מוציא המון כעס. זה לא היה מותאם ואף פעם לא ממש הבנו מה הקטע ומתי הוא צבר כל כך הרבה תסכול כלפינו. אנחנו יודעים שלא היינו מושלמים, אבל באמת שלא התכוונו להרע. הוא בא בטענות שונות ומשונות. טוען שלא ראינו אותו, שאף פעם לא היה אכפת לנו ממנו ועוד כל מיני מילים ודיבורים שלפעמים התחושה היא שהוא סתם תופס גל ורוכב עליו.
אף פעם לא הבנו מה הקטע אבל נתנו לו להתלונן. בתחילת הדרך היינו בטוחים שככה נראה גיל ההתבגרות. הוא הבכור שלנו, שמענו מאנשים שזה גיל לא פשוט והיינו בטוחים שזה הזמן שלו להתבגר, אפשרנו ולא נבהלנו, ופתאום זה איבד פרופורציות. משום מקום מצאנו את עצמינו במדרון שלא חשבנו שנתמודד איתו.
לפני מספר חודשים הבנו שחייבים לשנות משהו. התחלנו להתייעץ ולחפש נסיבתיות ודרך שתפשט את הסרט הזה שפתאום מצאנו את עצמינו בו ושמענו משהו שהיה נשמע לנו הגיוני. הבנו שאם אין לנו דרך לנהל אותו, כדאי שנוותר על הניסיון לנהל אותו. הבנו שהבסיס שעלינו לשמר מולו הוא הקשר וכל השאר מיותר. נאמר לנו להרפות ואכן הרפנו, אבל זה לא מרגיש שמשהו טוב קורה לקשר שלנו.
הוא הבן שלנו. למרות התלונות, למרות הכעס, אנחנו ההורים שלו ואין דבר שחשוב לנו יותר ממנו. אנחנו לא מבינים למה, ועוד יותר לא ברור לנו איזה תועלת יש להימנעות הזאת. התחושה היא שהקשר איתו נשבר מיום ליום. אנחנו הופכים לפחות רלוונטיים, זכות הדיבור שלנו פוחתת, המעמד שלנו נדחק הצידה. זה לא נראה טוב.
אבל אם את כל זה אנחנו עושים בשביל שיהיה קשר, זה לא נראה שאנחנו בכיוון.
*****
זאת הייתה שיחת טלפון של הורים כואבים והבנתי טוב מאוד שאין שום דרך לנהל את ילדם ושאין מנוס, טוב עשו כשהרפו מהחלקים הניהוליים שגם ככה לא ממש התקבלו בברכה ורק עוררו מתיחות. כן, כשאנחנו נכנסים למסע תהליך ההתבגרות של הילדים שלנו- הקשר שלנו עם הילד שלנו הוא החשוב ביותר. הילד שלנו הופך למבוגר והיכולות הניהוליות שלנו הולכות ופוחתות מולו. בייחוד כשהוא לוקח את המושכות ולא מוכן להיות מנוהל יותר.
מצד שני, מדבריהם היה נשמע שגם במידה והניתוח יצליח – החולה ימות. זה לא היה נשמע בדרך לקשר כלשהוא, היה ברור שזה לא מתקדם לשם ושהם הופכים לרלוונטיים פחות ופחות. הקשר הוא המטרה, אם אין קשר, מה עשינו? אתם צודקים, זה לא נשמע בכיוון טוב. עניתי, והם קצת נבהלו. הם חששו נורא וטענו שאין כל כך דרך לחזור אחורה, וגם אם ינסו עכשיו לקחת את המושכות חזרה, תתעורר בבית מלחמת עולם.
תשימו לב, אנחנו מדברים ותיארתם איך היה שם קשר אקטיבי שגרם לו להרגיש מבוטל ולא קיים. הוא הרגיש שלא שומעים אותו ושאין לו יכולת לבטא את עצמו. הוא התפתל ונלחם על מקומו, ואתם שמעתם שצריך לתת לו מקום ולוותר על תפקודים ניהוליים. ואתם מדהימים. לקחתם את זה על עצמכם והרפתם. הפכתם לפאסיביים. ואני רוצה לשאול שאלה.
זהו? אלו האופציות? או שאתם אקטיביים והוא פאסיבי, או שהוא אקטיבי ואתם פאסיביים? האם יכול להיות שקיימת דרך נוספת שקצת פספסנו תחת תפיסה מעט נוקשה? יש כאן ילד שכשאתם הייתם קיימים הוא הרגיש מבוטל, וכעת כשהוא קיים- אתם מבוטלים. זה לא קצת עוד מאותו דבר? אם עד עכשיו תפיסת עולמו הסתכמה במי למעלה ומי למטה, ואתם הייתם למעלה, עכשיו הוא למעלה ואתם למטה. זה לא קצת פספוס?
אני רוצה להציע מילה אחרת, שלישית, שאיכשהו נמצאת בין האקטיביות לפאסיביות. כזו שתיתן נופך ומשמעות למקום שנתתם לו, כזו שתשאיר אתכם גדולים, אבל תגרום לו להרגיש גדול גם כן, קיים, מישהו ששווה להתחשב בדעה שלו ולא רק מישהו שהצליח להביס את מערכת החוקים הנוקשה שבחוויה שלו הקטינה אותו.נאנחנו רוצים לקחת את הגדולה שלנו שנתפסה כעליונות ושליטה למקום של מנהיגות. לקחת את הקשר שהרגיש שביטל אותו ומכורח העמדת כוח שלו – לאושש ולקיים אותו. האם כשאתם לא קיימים ותופסים עמדה פאסיבית אתם מתקרבים לאותה עמדה מנהיגותית או שבמקרה נקלעתם לעמדת החולשה בה נכנעתם במאבק?
המילה שאני רוצה להציע היא – ׳אסרטיביות׳.
יש אקטיביות, יש פאסיביות, ויש אסרטיביות. כשאני אקטיבי, הצד השני פאסיבי. וכעת, רק החלפתם תפקידים. אתם מרגישים לא קיימים והוא טוען שפעם הרגיש גם כן לא קיים.
אסרטיביות זאת עמדה בה הקיום שלכם לא מבטל אותו. מותר לכם להגיד את דעתכם. היא לא מבוטלת. מותר להתבטא, מותר להגיד מה שאתם רוצים. וגם לו מותר. אתם קיימים, יש לכם דעה, אתם לא מפחדים מהדעה שלו או מההתנגדות שלו. אבל בניגוד לפעם- במקביל לדעתכם (שאגב, אינכם צריכים להתנצל על קיומה ובוודאות אף פעם לא טעיתם כשהייתה לכם דעה) גם דעתו נשמעת. ניתן לנהל דיון, מותר לא להסכים.
אנחנו רוצים שישמע את דעתנו כגדול ולא כקטן. שתהיה לו הזכות לטעון, לחשוב, להרגיש מכובד או להישאר בבחירה. רק דבר אחד אסור, שאחד הצדדים ירגיש – שאינו קיים. אנחנו רוצים לסגל קשר שאין בו אקטיביות ופאסיביות. יש בו אסרטיביות, דעה שמותר שתאמר – בלי שהדעה של הצד השני תתבטל.
לכולנו יש צרכים. בדיוק כמו שאנו זקוקים לצרכים פיזיים, אנו זקוקים לצרכים רגשיים. ואת הצרכים הרגשיים שלנו אנו מקבלים במערכות יחסים. ולצורך העניין- אנו עוברים דרך משמעותית מאוד לאורך תהליך ההתפתחות שלנו, וחלק גבוה בתהליכי ההתבגרות שלנו קשור לאותם צרכים ולווידוא האופן בו הם יתקיימו.נולד ילד, ואבא ואמא דואגים לספק לו את צרכיו. ככה, בלי תמורה. ולאט לאט הילד הזה מתחיל להבין איך לקבל את אותם צרכים, מה עליו לעשות על מנת שצרכיו יתקיימו ומה גורם להם לא להתקיים. למה לפעמים הוא לא אהוב, מתי מעריכים אותו ואיך להשיג את מקומו בחברה. סיפקתם לו צרכים והשתדלתם לתת לו את המקסימום. כל הזמן. ללא הרף. והוא הרגיש שזה על חשבונו. הוא הרגיש מבוטל ועכשיו הוא מספר שנמאס לו לשתוק. אנחנו יכולים לנהל את המלחמה הזו ולנצח בה או להפסיד בה. ומנגד, אנחנו יכולים לעצור הכול ולספר לו – שהמלחמה הזו אף פעם לא באמת התקיימה. סליחה אם פספסנו אותך, חשוב שתדע, יש מקום לדעה שלך – לצד הדעה שלנו.
תודה לך!