היי ילד. אני מפרקת עכשיו את החדר שלך. עם הקירות הבהירים והתמונה שבאבי רקמה, שתלויה על הקיר. ואוףףף איך קשה לי. פעם פעם כשהיית תינוק גם ברמה של מסת התא והחומר, חשבתי שבשלב הזה תהיה נשוי עם איזה בייבי בדרך או לפחות עמוק בשידוכים, ותגיד "לא מתאים" לאיזו שדכנית, על בחורה שתהיה לך "לא מספיק גבוהה/נמוכה/ רזה/ שמיינה/ יפה פרומרית/ פתוחה בראש/ רצינית או שמחה". אבל בחיים כמו בחיים, הפכת לנו שוב את הפלאנצ'ה על הראש, והלכת ללמוד לימודים חיצוניים, והשארת המון דברים מאחור. כמעט הכל. גם את החדר. עם המיטה, והארון ואוסף הקוביות המיוחדות שאתה אוסף . עם החולצות הלבנות של הישיבה והפתיל תכיילס שכל כך הקפדת עליו אז, עם ספרים מעורבבים קודש וחול , חלק ששמחתי בהם וחלק שלא ידעתי אז שהטמנת עמוק בארון, חלק של מותר לנו וחלק של מתיר הכל ירחם השם. עם העבר שלך שיושב לי בזיכרון תאי אימהי רווי בתפילות ובהמון מחשבות שהנה הנה גדל לי פה איזה ראש כוילל, אברך משי….. ו……..ו……..
עכשיו החדר שלך ריק. וסופסוף אחרי שנתיים של תהפוכות, שתיתי קצת מיץ אומץ, ואני נכנסת אליו כדי להשלים עם המציאות החדשה, ולהפוך אותו לקליניקה עבורי, כי ב"ה הקליניקה האימונית שלי גדלה כל הזמן… ואפילו תוך כדי התכנון ובחירת הסגנון והצבעים והכיוונים והנגיעה בעתיד- אני משאירה לך פינה שהיא רק שלך , שתחכה לך כשאתה חוזר לחבק בהווה. אני משאירה לך פינות של אנחנו ואותנו. אני מפנה עכשיו את הארון, והאמת, שממש חשבתי שאני כבר חזקה וגיבורה ועטויית שיריון של עבודה עצמית, אבל כנראה איפשהו בסוף המנהרה- "אני עצמי" עוד מחכה לי שם. ואני מוציאה חפצים לארגזים ובוכה. ומלטפת שכיות חמדה שלך, ומרטיבה אותן בדמעות. ואורזת פיסות חיים זמניות ומאפסנת רגעים וחלומות לזמן שירצו לצאת בחזרה.
חשבתי שארוקן את החדר הזה לארוז לכלה שלך אותך, באריזות קטנות ומפנקות. לפעמים אני מרגישה שהחיים גדולים ממני, ושיש מקצת אבלות וצער בהמון תנועות קטנות ומעשים יומיומיים שאני עושה. כי כמה שאני בורחת ומתחמקת מזה ומנסה להשתמש במילים חלופיות ולטייח מצב, אני "מתאבלת". אנחנו מקפידים שלא לומר או לחשוב את המילים הללו , ועסוקים בבניית מציאויות חדשות ומשמעויות חלופיות – אבל בחיים, ברוך השם, אנחנו מוותרים שלא מרצון על הרבה מצבים שנכפו עלינו . ואז את ה"רצוי" וה"נחלם" וה"דבר הזה שציפינו לו" וחשבנו ש"כך יהיה"- אנחנו מכווצ'ים קטן קטן, עוטפים בניילון אטום, שואבים ממנו כל פיסה של חמצן וחיות ומחביאים עמוק בבוידעם של החלומות. ואז מתחיל תהליך של בעצם"אבלות". צער על משהו שלא יחזור. לא חלילה אתם עצמכם . אבל על התום, המשפחה שלנו, החדר שלך, המבנה ההיררכי, פשטות הדרך. אני מעבדת אבדנים קטנים. יש לי מדף שלם מהם בלב שלי ופעם בכמה זמן אני אפילו מצליחה לזרוק חבילות קטנות כאלה מהלב.
והיום ככה הרגשתי, כשפירקתי את החדר שלך. נמעכתי. יצאתי למרפסת העגולה ובכיתי את נפשי. אולי השכנים אפילו שמעו, נו שוין, אז שמעו… אבל אתה יודע, ילד? כשנתקלים בכותל החידלון, בקיר האין אונים, משם, ממש משם, מפכה מעיין החיים. וזה מה שקרה לי שם, במרפסת. פתאום הצלחתי לראות משהו מדהים. ויז'ן. בחדר הזה, שלך, על כורסאות מפנקות, ואור רך, תשבנה נשים ובנות – שרוצות להרגיש שלווה ובטחון . יחד נעבוד ונטפס עד שנגיע לשמחה ולמילוי הכוחות, נמצא את המשאבים, נלמד להשתמש בהן כדי לבנות עולמות, לחזק לבבות, לקשור אהבות, לפתוח דלתות של הקשבה לטעת אמונות חדשות בנפשות דלות תקווה.
כן, כאן , בדיוק פה. בחדר שלך. אני מקדישה לך את הקליניקה החדשה שלי. היא תהיה בגוונים רכים – כמו שאתה. מכילה וטובה, נעימה ועוטפת – כמו שאתה, ותביע חום ואהבה – בדיוק כמו שאתה. וכל הטוב שייצא מפה, בעזרת השם ויעלה חיוך על המון שפתיים – והחיוכים האלה יהיו שלי וגם שלך. של שנינו. בעצם שומדבר לא "כבה" או "נגמר" או "התרוקן" לי. האנרגיה של הטוב תמשיך להאיר מפה רק בצורה אחרת. יאללה גמרתי לבכות. מישהו חייב לסדר את הבלגן הזה שעשיתי, לפני שיבוא השיפוצניק לצבוע.
האמת שאני בדקתי קצת בשביל אמא שלי שמתמודדת איתי ועם עוד בת שבקשיים וממש התחברתי לדברים