מלחמה של דור אחרון
חינוך טהור, לימוד תורה, תפילה, צניעות, שבת. כיבוד הורים, ערכים טהורים, דעת תורה.
קהילה, הבית היהודי, טהרה וקדושה. כל אלו הינם ערכי נצח, ששזורים וקשורים בקשר הדוק,
עם הקשר הנצחי שלנו, לבורא עולם. ובמילים אחרות, מגדירים את מהותינו כיהודים. אז מה קרה לנו עכשיו, דווקא בדור אחרון? למה נראה ומרגיש שדברים משתבשים? מה שהיה לנו כל כך ברור עד עכשיו, פתאום יש בלבול. נראה כי מבול של דעות כוזבות וטשטוש גבולות שוטפים את הכל. האם הושפענו חלילה מהתנועה הפרוגרסיבית? מהדמוקרטיה? (התנועה השמאלנית ששוטפת את העולם בדעותיה החותרות לשיוויון מוחלט ובכך מרוקנת את ערכי החינוך מתוכן?).
האם הושפענו, ללא ששמנו לב, ממגמות "מודרניים" והושפענו מהרחוב והבקשה של הבת המתבגרת ל"ווצאפ" הינם בסה"כ מגמה חברתית הגיונית ועלינו להתאים את עצמינו???
הורים שואלים אותי את השאלות האלו, וגם את עצמם. אנחנו מוצאים את עצמינו מבולבלים:
האם מדובר בנוער בסיכון או נוער רגיל שפשוט דורש יותר פתיחות והכלה? האם אנחנו לא מגזימים, לכאן או לשם? סה"כ יש היום הרבה יותר פתיחות, אולי זה לא כזה נורא?? אולי לא נותרה לנו ברירה?
דבר אחד בטוח. התבלבלנו. אני פוגשת הורים מבולבלים ומקבלת פניות מאנשי חינוך מבולבלים, עם בקשה אחת לכולם: בקשה לבירור האמת ובהירות הדרך.
אז מה באמת קורה כאן? מה קורה לנו? מה קורה לנוער שלנו, והאם אנחנו במגמה שבה החינוך הטהור עליו חונכנו וגדלנו, הולך ונעלם חלילה?? מה יהיה על הדור הבא, לאן פנינו מועדות??
החינוך היה מאז ומעולם, פך השמן הטהור של עם ישראל. דרכו העברנו את הערכים, החיבור והשייכות העמוקים ביותר לבורא עולם. לימדנו על אהבתו ויראתו, ודרכו גידלו דורות של יהודים מאמינים. מחוברים. מסורים. שמוכנים למסור את נפשם בעד אהבתם העזה, לבורא עולם. מה קרה לנו עכשיו, דווקא רגע לפני הסוף, שהכל נהיה כל כך מטושטש, הגבולות זזים כל הזמן ואנחנו – הדור האחראי על החינוך של הדור הבא, תוהים מה הגישה הנכונה שבה עלינו לנהוג:
הנוער רעב ומבקש ריגוש יותר מתמיד. הוא מחפש חיבור וקשר עמוק, צמא לרגש וכל מה שהוא פוגש זה כללים יבשים, תקנון והרגלים ומעט מאד חיבור. ההורים והצוות החינוכי (על פי רוב) עסוקים בהספקים, במרוץ החיים, בעומסים, בשיעבוד מצריים ומה שנגיש לנוער היום יותר מכל הינה הטכנולוגיה מלאת הריגוש המהיר, משחרר הדופמין באופן הכי זמין שיש.
ואנחנו, הדור המחנך, כל כך מפחדים לאבד אותם, אז או שאנחנו מהדקים חגורות יותר מהנדרש ואז הם "נחנקים ובורחים", או שאנחנו משחררים יותר מידי ומטשטשים גבולות קדושים ותוהים בעצמינו, עד היכן? והאם זה נכון??
הסוגיה בהחלט מורכבת, דורשת התייחסות ולימוד היא צריכה.
רבי נחמן מברסלב מביא שלעתיד לבוא, לפני שיגיע משיח, יהיה מבול גדול בעולם. לא מבול של מים, כי אם מבול של כפירות ושל דעות כוזבות. מבול של בלבול הדעת (לקו"ה חנוכה ו').
מי מאתנו כהורה או כמחנך, לא חווה את המבול הזה כיום?
הרב שך זצ"ל אמר כבר בשנות התשעים, שאנחנו נכנסים לתקופה של מבול גדול. כל האמון שהיה לנו בקהילה, במוסדות, בשייכות החרדית, לא יעמוד לנו בזמן הזה ולא יצליח להציל עבורינו את "החינוך". אלא תפקידו של כל יהודי יהיה להפוך את ביתו הפרטי לתיבת נוח
חזקה ומוגנת, מפני הגלים הסוערים העתידים להגיע. כשהוא אמר את הדברים , היינו אנחנו, דור ההורים כיום, עדיין ילדים. הכל היה כל כך ברור באותה התקופה. גדרי החינוך קבועים.
הדרך היתה בהירה וסלולה. הדברים היו נראים כל כך רחוקים. החינוך היה כל כך ברור.
מי מילל ומי פילל, שיגיעו ימים בהם אברכים יראי שמיים יתהפכו בלילות בלבטים האם נכון לרכוש לבחור הישיבה שלהם לשעבר ביגוד צבעוני ולצאת איתו לאטרקציות על מנת לקרב אותו או שעליהם להרחיק ולהוקיע? מי חלם בסיוטים הכי גרועים שלו, שנשות חינוך ומחנכות בבית יעקב, יתקשרו להתייעץ האם לממן שמלות לא ממש צנועות לבנות שהן גידלו בדרך ישראל סבא, על ברכי החינוך הטהור, על מנת שלא לאבד אותן לגמרי??? המבול המדובר אכן כבר כאן. ללא כל ספק.
השלב הראשון כשאנו ניגשים לברר לעצמנו מהי הדרך הנכונה, היא ראשית לכל להבין את התקופה שבה אנו נמצאים. זו לא טעות, זהו חלק ממהלך של בירור עמוק שיביא לגאולה. כך ה' רצה ואנחנו בתקופה חדשה ומאתגרת שדורשת כלי מלחמה נוספים מכל מה שהכרנו עד הלום.
עלינו להפסיק לצפות שהמוסדות/ המנהלים/ אנשי החינוך ידעו בהכרח מה נכון עבור הנוער שלנו ויפתרו את הבעיות והקונפליקטים שנוצרים חדשים לבקרים.
זהו התפקיד שלנו- ההורים: ללמוד את הסוגיה, לחזק את תיבת הנוח הפרטית שלנו ולשבץ בה צוהר שיאיר את הדרך.
צוהר, בשונה מחלון, שיכול לקבל אור רק מבחוץ, הינו אבן טובה המעניקה ומפזרת אור בפני עצמה. ללא תלות בגורם חיצוני. הצוהר, מאיר בכח האמת (ליקוטי מוהר"ן).
כשיש אמת: כנה, חשופה, ללא זיופים וללא כיסויים של "ככה מקובל, אנחנו מפחדים מהחברה, מה יגידו, לא נעים לי, אני מפחד/ת", אז יש בכוחה של אותה אמת -להאיר ולסמן לנו את הדרך, לפי הנחיות גדולי התורה שכבר נקראו לסוגייה שלנו: סוגיית ילדי הגאולה. בואו נאיר קצת בע"ה את המפה, נפיץ אור בתיבה, ונלמד יחד את סוגיית החינוך בדור אחרון:
ישנם 3 סטים של כלים בחינוך, ו-3 דרגות "חום רוחני/ רגשי" של נוער. עלינו, כהורים ומחנכים להתאים את סט כלי החינוך שלנו, בהתאם לדרגת החום הרוחני של החניך. שימו לב, שכמה שהמילים האלו פשוטות, רובינו לא מתנהלים לפיהם. אנחנו עדיין מצפים שהחינוך הקלאסי שלנו, יתאים לכולם, באותה מידה. אנו נוטים לשכוח את הפרט הקריטי והוא שאנחנו מגדלים דור הרבה יותר פגיע וחשוף רוחנית למבול שבחוץ, והרבה יותר רעב לחיבור שבפנים. (וזו גם מעלה עצומה במידה ונדע לנתב אותה לחיבור של שכל עם רגש וחתירה לאמת).
לעבוד עם כולם באותם הכלים ללא רגישות ואבחנה, עלול לעלות לנו בנפשות חלילה. עלינו להיות רגישים וקשובים לאבחן היכן הנער/ה שלנו נמצא מבחינת מידת החום הרוחני שלו והמצב הנפשי שלו.
כשילד חולה, זה פשוט וקל. מדחום יספר לנו בדיוק את מידת החום הגופני. בנפש ורוח, זה הרבה יותר מורכב, ופעמים שנצטרך להתייעץ עם איש מקצוע שמבין בסוגיית הנוער, כדי לדעת האם אנחנו מזהים כעת סימני מצוקה, נורות אדומות ותסמינים שמעדים על חום רוחני שמתפתח. לא כל נער שמגלה סימנים מדאיגים של ירידה רוחנית, הוא בהכרח בסיכון. ישנם שלבי אמצע וסט כלים מותאם לשלב שנקרא "קירוב".
אם נסכם את שלושת השלבים בקצרה אז הם:
1. חינוך רגיל (ימין מקרבת, שמאל דוחה, גבולות, דוגמא אישית, חינוך כמסור לנו מדור לדור של ערכים ויראת שמים). זהו החינוך היהודי המקורי, המתאים לנוער בריא בנפשו הזקוק לגבולות, עידוד ושאיפות.
2. סט של חינוך דרך קירוב רחוקים: כן, שמענו נכון. כשיש לנו נוער שמהבהב סימני מצוקה
אז נעבור לסט הכלים הבא: קירוב.
ראיתם פעם איך מקרבים בעלי תשובה מתחילים? לא מעירים להם כמעט על שום דבר ורק מחזקים ומאירים להם כל התקדמות. עוטפים אותם ברגש חם וחוויות כדי להראות להם את היופי והטוב שבשמירת המצוות. כל היתר יגיע אחר כך, לאחר שהם יתבססו בע"ה. כעת הגענו לזמן שאנו נדרשים לקרב קרובים וזאת על מנת לרפא את הקור שמתפשט להם בנשמה. נמצא דרכים לחמם אותה, להזרים בה מחדש חיות ושמחה ונוריד רגל מהדרישות שהיינו דורשים מחניך רגיל במצב רגיל, עד כמה שניתן (הלכתית).
להשתמש בשלב הזה בכלים של סיכון כאשר מה שנדרש הינו כלים של קירוב, עלול להיות מסוכן, מיותר ולעלות ביוקר. בחזקת "לזרוק אבן אחר הנופל". אין סיבה לדחוף אותם לתהום או לעודד אותם לקחת תרופות חזקות שמיועדות לחולים.
הם עדיין בריאים , אם כי "מראים סימני חולשה", וזקוקים להמון תוספי מזון רוחניים ולחיזוק.
פעמים רבות, זה מצליח להחזיר אותם לבריאות הרוחנית והרגשית שלהם.
- השלב המסוכן במד חום, הינו השלב של סיכון. המד חום הרוחני והרגשי מראים על 41 והלאה.
ברמה הזו, אנו מתמודדים עם פיקוח נפש וסט כלי החינוך שלנו, הינו סט הכלים של "איחוד הצלה":
כל הכללים משתנים ואנחנו מגוייסים להציל אותם, גם במחירים גבוהים והנחיות שהינן פעמים רבות, הפוכות להנחיות החינוכיות של נוער בריא או נוער "מצונן רוחנית".
בשלב של סיכון, אנחנו לא מתמודדים עם שפעת אלא עם סרטן. סרטן של הנפש והוא מתפשט במהירות לכל חלקה טובה. אין לנו פריווילגיה להתבייש או להסתיר, אנחנו מגוייסים לעזור להם להבריא ולהתרפא, עם סט הכלים של ריפוי.אנחנו עוברים במודע מחינוך, לריפוי.
ויודעים מראש, שמדובר בתהליך שייקח זמן. אין כאן הוקוס פוקוס.
ואם אנחנו מתלבטים? לא בטוחים באיזה שלב הנוער נמצא?
קחו טיפ קטן ואם יש צורך, התייעצו עם אדם גדול (ומבין בסוגיה):
נוער בסיכון, מרגיש שאין לו יותר מה להפסיד. הוא ילך על כל הקופה. יהיה מוכן לאבד את הכל: את המשפחה, את השייכות שלו, את התדמית שלו, את המה יגידו, את החברה הקודמת שלו, ובמקרים חמורים, גם את החיים שלו. כי ההרגשה ההרסנית הפנימית שלו היא הכל כבר אבוד מראש.
נוער רגיל, בריא בנפשו, רוצה רק לחיות, לכבוש, לאכול את כל העולם. יצר הרע, יש לכולם, הבה לא נבלבל בין יצר הרע לסיכון. הנכונות והבקשה לאבד את הכל, היא לא יצר הרע. היא הרבה מעבר: היא אדם על שפת התהום. היא פיקוח נפש כפשוטו.
נוער בסיכון שבוי עמוק בתוך תפיסת מציאות שבורה. הוא שבוי בתוך מצוקה איומה, שגורמת לכל מערך השיקול דעת שלהם לעבור למצב "כבוי". אוניה לא טובעת בגלל גובה הגלים שבחוץ, אלא בגלל חור שנוצר מבפנים.
לנוער בסיכון אין דרך להציל את עצמו או לצאת מהבור בכוחות עצמו. הוא זקוק נואשות לעזרה של מישהו מבחוץ שיבוא ויעזור לו להשתחרר משם.
כיודע, החלק הכי קשה והכי מסוכן במלחמה הינו לחלץ את השבויים. הרבה יותר "קל" ו"ברור" להילחם עם האויב. להתקיף. לכבוש. לעבוד עם יעדים ברורים. כשבאים לחלץ שבויים משטח האויב, מדובר במשימה כפולה וסותרת:
צריך להשמיד את האויב, בלי להשמיד את השבוי יחד איתו. צריך להיכנס לתוך שטח האויב, הכי עמוק פנימה, ולפעמים גם לרדת למנהרות חשוכות ומסוכנות כדי למצוא אותם ולהשיב אותם הביתה.
לחילוץ והצלת שבויים בשטח האויב, נבחרים מיטב הלוחמים. רק לוחמי קרבי נשלחים עמוק לתוך שטח האויב לחילוץ. לא כל אחד יתאים למשימה כל כך מסוכנת, שדורשת דיוק, אומץ והכשרה מיוחדים. כל הורה שגויס למשימה הקדושה הזו על ידי בורא עולם, לחלץ את שבויי הנפש, הוא לוחם אמיתי.
עליו ללמוד לגייס את מיטב הכלים של מערך ההצלה ולנהוג בגבורה ובאומץ כשהדרך ברורה
ומוארת אך ורק בכוחה של האמת:
שלא ויתרנו על החינוך ולא שכחנו חלילה את ערכי הנצח שלנו, אלא התגייסנו כאן למשימה נוספת, קדושה לא פחות של פדיון שבויים מתוך שטח הסיטרא אחרא.
"ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים,
ועומד בסכנת נפשות… ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים).
הכח הגדול מכולם במשימה הגדולה הזו, הינו כוח התיבה:
תיבה זו מילה. ועוד מילה. של תפילה ושל תקוה. כוח האמונה במילותיו הקדושות של דוד המלך ע"ה: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו, ולשונינו רינה….
שובה ה' את שביתנו (השבויים שלנו, פירוש יסוד מלכות) כאפיקים בנגב (כמים הזורמים בעוצמה ביובש אפיקי המדבר) הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו"….
הנה הם המים שוב. לא מי המבול שהציפו ואיתגרו, אלא "ומלאה הארץ דיעה את ה', כמים לים מכסים", מים של ריפוי. מים של חיים.
וסיכם זאת ישעיה הנביא:
ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר, מעל כל הארץ, כי פי ה' דיבר".
שנזכה בקרוב ממש. אמן.
