כבר ארבעה חודשים הוא מגיע. בעקביות. לא מפספס. הוא יושב מולי פעם בשבוע ונראה קצת אדיש. לא ממש מעניין אותו מה יש לי להציע לו. פעם שאלתי אותו אם יש משהו שהיה רוצה לשנות בחייו- הוא צחק ואמר שבא לו לשדרג את הפלאפון.
החיים שלו מתפרקים.
הוא בן 15, ועד לפני חצי שנה הכול עבד כמו שעון. הוא היה הכי טוב בכיתה. תמיד. לא זוכר את עצמו מביא ציונים נמוכים מ90. למעשה, פעם אחת קיבל במבחן במתמטיקה 89 ומאז הוא שונא מתמטיקה.
חברתית תמיד היה אהוב. במשפחה הוא סוג של מבוגר אחראי.
ובבת הכול מתנפץ.
בהתחלה התפקוד החל לגמגם, פתאום להורים שלו יש סיבות לכעוס. יום אחד הוא נעלם לכמה שעות וביום שאחריו הוא כבר נעלם ללילה שלם. לא ברור איך הגענו לכאן, אבל כבר ארבעה חודשים הוא ברחוב. נכנס למסגרות ומורחק, לא מוכן להקשיב לאף אחד. ישן בימים וער בלילות, נפתח לו לאחרונה תיק פלילי על אלימות- מבחינתו זה שהתחיל אתו אשם.
הקשר עם ההורים התפרק. הוא לא מחליף איתם מילה. לשולחן שבת הוא אפילו לא טורח לקום. הם באמת מנסים בכל כוחם, אין מענה. הוא פשוט לא עונה.
לפגישות הוא מגיע בעקביות. מגיע, מתיישב, ומחייך. אני שואל אותו מה שלומו והוא עונה 'סבבה'. כשאני מנסה לחפור קצת יותר לעומק בניסיון להבין מה עובר עליו או איפה יש משהו שמפריע לו, נראה שזה לא נוח לו. אני עסוק רוב הזמן בדיבוב. אני שואל שאלות, עונה תשובות, בעיקר מנסה.
לפני שבועיים שאלתי אותו למה הוא מגיע. הוא ענה שנחמד לו ובעצם למה לא. כשניסיתי להתעקש על כך שאני פה בשביל לעזור לאנשים לשפר את איכות החיים שלהם, לרפא כאב שתוקע אותם, לעבד חוויות שתקועות אצלם בתת מודע- הוא התעקש- אצלי הכול בסדר.
ואז זה יצא ממני, לא החזקתי מעמד יותר.
מה זאת אומרת הכול טוב? על מה אתה מדבר? אתה אף פעם לא נפגע? אתה לא מרגיש רע עם עצמך? הבטחון העצמי שלך, אף פעם לא נופל? לא כואב לך לראות את ההורים שלך מאוכזבים? ובכלל, עזוב רגשות. תמיד היית מסודר. אף פעם הארון שלך לא נשאר פתוח. ועכשיו החדר שלך נראה כמו אי חרבות. לא אכפת לך? ציונים, תמיד היו בראש מעיינך. זהו? לא מעניין? לאן הלכה האכפתיות, העקביות, הדאגה, השאיפה למצוינות? נניח שזה נגמר, השתנית, אתה לא מתגעגע לזה לפעמים?
הוא שתק. גם אני. אולי הגזמתי.
חלפו שתי דקות ואז הוא אמר- חזקי, בשביל מה זה טוב? קברתי את כל זה. כל החיים סבלתי מכל מה שאתה אומר. התאמצתי מאוד וזה לא הלך. סבלתי מאוד. ואז גיליתי שאפשר לקבור. שמתי במחסן, נעלתי את הדלת. זהו. עכשיו הכול טוב.
אתה שואל מה איתי, אני לא יודע לענות לך.
משהו רע לי. משהו מוזר לי. אני לא יודע איך קוראים לזה ואני מעדיף לא להיכנס לזה. כשידעתי מה זה- זה היה קשה יותר..
אתה שואל למה אני בא, אני בא כי אני מבין שכאן יש מענה, אבל אני מפחד להרוס. אני מפחד לגעת. אני חי עם שתי הצדדים האלו, אני חייב לגעת, אבל אסור לי לגעת. ותכלס, נחמד לי לבוא. למה להרוס?
ושוב שתיקה.
המון מחשבות רצו לי בראש. על האומץ להיחשף, על הקושי להסתיר, ובעיקר על מה שעלול להישבר.
אני רוצה שתדמיין בן אדם בעבר לאחרונה דירה. הוא נכנס לבית יפה ומרשים, הכול חדש. הלובי מדהים, הריהוט חדש, המעליות נוצצות. יש רק בעיה קטנה- אין לו מושג איפה ממוקמים פחי הזבל.
נגמר היום, יש לו שקית זבל ואין לו מושג לאן להשליך אותה. כבר היה מאוחר, הוא היה מותש מהיום שעבר ובאופן כללי לא היה לו את מי לשאול ובלית ברירה הוא הניח אותה בחדר פנוי שהיה לו בבית. לבינתיים.
למחרת, כשהגיע הערב, הוא שוב גילה שהצטברה שקית זבל. שוב מאוחר והוא עייף, ואין ממש את מי לשאול בשעה כזאת, וגם ככה יש חדר עם ריח קצת לא נעים. יאללה, נתמודד עם זה מחר.
כעבור שבועיים כל החדר מלא בשקיות זבל.
זה כבר לא צחוק, כל הבית מסריח.
אי אפשר לחיות ככה. לשמחתו הוא גילה שהדלת של החדר די טובה. הוא סגר את הדלת, וזה די פתר את העניין. כמובן, לבינתיים.
עדיין נשאר קצת ריח שיצא מהחור של המנעול ולדעתו הריח גם קצת מתגבר, לא הייתה לו ברירה, חייבים למצוא פתרון יעיל יותר. האיש שלנו- חרוץ. הלך לקנות בושם. ריסס, וזה עזר. אבל אחרי שעתיים שלוש- שוב הריח. הוא פתח את הדלת של המרפסת שיתאוורר. וזה די עזר. אמנם ליד החדר ההוא עדיין מסריח, אבל בבית אפשר לחיות.
עכשיו התעוררה בעיה חדשה- המזגן לא יעיל כשהמרפסת פתוחה. גם לזה נמצא הפתרון. הוא הגביה את המעלות במזגן. עכשיו, אם עומדים מול המזגן, זה עובד. אפשר לחיות פה, למרות החום.
ועדיין- כל הזמן חם בבית. וליד החדר- מסריח.
הוא קנה מאווררים, ניסה לסתום עם סיליקון את החור של המנעול, הוא אפילו הזמין יועץ מיזוג שיפתור לו את הבעיה.
מה לדעתך הבעיה של האיש הזה, שעסוק בלמצוא את הדרך לקרר את הבית למרות שהדלת של המרפסת פתוחה? נראה לך שהמזגן זאת הבעיה שלו?
האם לא יותר קל לבדוק היכן פחי הזבל? כן, אני יודע. זה יהיה ממש מסריח לפנות את החדר הזה. גם לא נעים, כל השכנים יראו כמה זבל היה לו בבית. אבל יום אחר-כך- יהיה לו חדר נוסף בבית. והמזגן יקרר, והמאווררים יחזרו למחסן.
ולמרות שמחר שוב תהיה לו שקית זבל, ויהיה לה ריח קצת לא נעים – הוא כבר ידע איפה פחי הזבל.
—
זהו, כאן נעצרתי.
והנער ההוא הסתכל עלי בפרצוף לא אדיש בכלל.
ואז הוא ענה-
חזקי, אין לי זבל. יש לי כאב. והמרפסת הפתוחה ממש מפריעה לי.
אני פשוט מפחד לפתוח את החדר הזה. כי פעם, הריח חנק אותי. בעבר ניסיתי לפתוח את הדלת של החדר והנשימה שלי נעתקה לכל כך הרבה זמן, שהצטערתי על הרגע שחשבתי שזה כולה להוריד את הזבל.
אני יודע שמתישהו אצטרך לפתוח את החדר הזה. אני פשוט רועד מפחד מהרגע הזה.
שאלת למה אני מגיע. אני מגיע, כי אני מאמין שאם מתישהו אחליט לפתוח את הדלת של החדר הזה, הייתי רוצה לפתוח אותה כאן. אבל מי מבטיח לי שלא איחנק? אני רק רוצה לדעת שאחרי שאוריד את הזבל יהיה מי שייהנה מהאוויר שיכנס ומהמזגן שיקרר.
—
ואני? אני רק הצעתי לו שנפתח את הדלת ביחד. שאם יהיה ריח חונק, נשתעל ביחד. וגם כשנקרב לשם, נתקרב לאט. אבל חייבים להחליט- הולכים להוריד את הזבל.
עוד דבר הבטחתי לו. שאם יש שקית שהוא יתעקש לשמור שם- נשמור אותה. רק אחרי שנבדוק מה היא מכילה.
רק שני דברים ביקשתי ממנו להבטיח לי בתמורה. הראשון- שלא נשתמש יותר בדימוי הזה של שקיות הזבל. יש כאב ויש לו תפקיד. הכאב הזה גידל אותך. הכאב הזה שמר עליך. לכאב הזה יש ערך, שכרגע עדיין לא ניתן לראות. נעשה הכול בשביל לפנות אותו, אבל אף פעם לא נזלזל בו.
והדבר השני שביקשתי היה- שימשיך לכבד את הקצב. כן, מחליטים שמפנים את המחסן, מאווררים, מתחילים במסע של ריפוי. רק אל תשכח שאם הכאב הזה מכתיב לך קצת מסוים, זה בסדר לעצור ולכבד את הקצב שלו. אנחנו לא במסע של הספקים, אנחנו במסע של ריפוי.