אני מכיר אבא שבנו המתבגר גרם לו להרבה עוגמת נפש, שביקש ברכה מהגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, והרב בירכו: 'רפואה שלמה'. היהודי הסביר לרב שלא זו הבעיה, ושהילד בריא, אבל הרב חזר ובירך: 'רפואה שלמה'. רבנים נוספים הגדירו את מצבם של הנערים הללו כחולים, מחלת ילדות, אבל מחלה. ננסה ללמוד מתחום מקביל, ולהביא 5 כללים מעולם הרפואה ששייכים לחינוך מתבגרים.

1. אבחון רפואי לפני תרופה. כל רופא יודע, שלפני שמציעים תרופה, צריך לאבחן את שורש הבעיה. לא לטפל רק בסימפטומים ולתת אקמול, אלא לזהות את שורש הזיהום או המחלה – ובזה לטפל. הכל תלוי באבחון נכון.
כך בדיוק גם בחינוך. אם יש נער מרדן, לפני שרצים לטפל בסימפטומים של חוסר התפקוד שלו, דרך עונשים, רגשות אשמה וכו', כדאי לנסות להבין את מקור הקושי שלו. בדרך כלל יש איזה מלאך חבלה עם חרב שלופה שגורם לו להתנהג כך. גם אם לא רואים את אותו מלאך, הוא ודאי שם. אם נשכיל לעצור ולזהות אותו (טראומה? תקיפה? חוסר שייכות?), נוכל להתאים גישה אפקטיבית מתאימה.

2. תרופה יכולה גם להזיק. לפני שהרופא רושם מרשם לתרופה, הוא בודק רגישויות, כי גם תרופה מועילה לפעמים עלולה להזיק.
וכך גם בחינוך, יש כללים של 'לכתחילה', של משמעת וחוקים, אבל במקרים מסוימים (אם מדובר בנער שעבר איזו טראומה או תקיפה, לדוגמה) הכללים האלו עלולים להזיק ולשבור, ולכן למרות שהם מפורסמים ומוצלחים, יש לבחון כל מקרה לגופו (ה'נתיבות-שלום' בקונטרס החינוך שלו מאריך בזה). זה מחייב זהירות והתאמה אישית לכל נער.
[ואגב, יש גם תמונת ראי לכלל זה, שיש גם תרופות רעילות שיכולות להועיל, כמו חיסון או כימותרפיה, שהם מסוכנים ורעילים, ובכל זאת, לפעמים צריך להשתמש בהם, וכך גם בחינוך מתבגרים, יש אופנים שבהם נדרשים להיתרים שונים שיכולים להציל].

3. יש סדרי עדיפויות שונים במקרי חירום. טיפול באירוע רב נפגעים אינו דומה לצורת הטיפול של רופא קופת חולים במשרדו. איש מד"א שמטפל בפצועים בשטח לא מדבר איתם על החשיבות של כושר גופני ותזונה בריאה, ואיש 'איחוד הצלה' לא מדבר בזמן החיאה על נזקי העישון. זה אמנם מאד חשוב, אבל לא בזמן שמישהו מדמם.
גם נער צריך הרבה מוסר ודעת, אבל הסדר והמינון חיב להיות מותאם למצבו, כי אם נדרוש ממנו דברים שמעבר לנקודת הבחירה שלו, אנחנו רק מזיקים ומיאשים, ולא מועילים.

4. קצת ענוה. עם כל הכבוד לרופא, מי שבאמת מרפא זה הקב"ה. אפשר לשים גבס, או לתת תרופה, אבל הכח המרפא נמצא בגוף, ושואף לחיים. כך גם בחינוך. צריך לעשות השתדלות אבל צריך גם לדעת לשחרר. יש שלושה שותפים באדם, חוץ מאיתנו ההורים יש שותף שלישי, ששוכן איתנו בתוך טומאותינו, והרבה שלוחים יש לו שיוכלו להשפיע טוב. אותנו זה מחיב להאמין בטוב שבילד, ולדעת מתי לשחרר.

5. כדי לזרז את הריפוי, טוב להיות באוירה של שמחה. זה סוד מקצוע הליצנות הרפואית, ואצלנו זה היה ידוע ורבינו דיבר על כך בהרחבה (ליקו"מ תנינא כ"ד). השמחה אינה סתם מעלה, היא כח מרפא של ממש.

וממש ככה גם בחינוך מתבגרים. גם כשמתבקש לקונן ולבכות כש'בעל הבית – לא בבית', והנער נגרר בהבלי הזמן עם חברים ומכשירים רעים, העצבות והיאוש לא יצליחו לקדם אותו ממצבו הנוכחי. ככל שנצליח להיות בשמחה, לחפש חיזוק הקשר וחוויות הצלחה באוירה מכילה ותומכת, כך יש סיכוי שהמצב הקשה הזה יעבור מהר! ראוי להתפלל על זה, ראוי לחזק את הקשר החיובי, ולעשות הכל כדי לייצר אוירה נעימה ושמחה בבית, שזו תרופה אמיתית. הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל אמר לי כמה פעמים שהאמון והידידות, הכבוד והאהבה – זו התרופה היחידה, ואם זה לא מועיל – כנראה צריך להגביר את המינון!