"אני לא מקבלת את זה שאין לבת שלי בחירה חופשית!"
"אנחנו התמודדנו עם נסיונות יותר קשים, הדור הזה, סתם מפונק"!
"מה זה כל התירוצים האלו על טראומה? לא מקובל עלי!"

אלו משפטים שאני שומעת מהורים, וגם מאנשי חינוך.
מה זאת אומרת? שייקחו אחריות!כולם יכולים? גם הם יכולים!

האומנם?

ברוכים הבאים לשלב האחרון במסע ההשלמה שלנו ההורים.
הבשורה האמיתית היא, שהמסע שלנו מתחיל באמת
בנקודה הזו, שלב הקבלה והתיקון.

מנקודה זו ואילך, מהרגע בו אנו משלימים עם המצב,
ותיכף נסביר איך אפשר בכלל, מתחיל מסע שכולו חתירה למטרה אחת-
קשר וחיבור. בניית אמון ושייכות מחדש.
קוראים לזה: קבלה ותיקון.

"הבת שלי כבר בת 24, ואומרת שאי אפשר לתקן את מה שקרה לה"!
אמרה לי אמא אחת מודאגת.
"למה היא לא לוקחת אחריות? מה, היא ילדה קטנה"??
השלב של הקבלה, שלנו ההורים, אומר שאנחנו עושים סדר, גם בהשקפה, בראש.

לאחר שהרגשות שלנו קיבלו מקום,
ועברנו בצורה בריאה והדרגתית את ההלם והכאב,
ואנחנו מודעים למה שקורה, ומגוייסים להיות "המבוגר האחראי",
אנחנו מסוגלים ללמוד באמת את הסוגיה שנקראת "נוער מתמודד",
במקרה הזה, הילד/ה שלנו.

אנחנו מסוגלים להסתכל למציאות בלבן של העין
ולהתגייס במלא הכח, התפילה והנכונות, לעזור.
אז מה באמת הסיפור?

כולנו יודעים, שאנחנו עמוק בתוך תהליך היסטורי,
שמוביל ומוליך את כולנו, בע"ה לקראת הגאולה.
כל דור, והניסיונות שלו. כל דור וההתמודדות שלו.

המממ. רגע. כאן כבר נכנסת בעיה, והיא שאנחנו לא באמת מבינים
שבדור האחרון, הדור בו גדל הנוער שלנו, קיים פקטור נוסף שלא היה עד עכשיו..

ולא, לא התכוונתי לטכנולוגיה או לחומריות איתו הדור הזה צריך להתמודד, זה לא באמת הנושא,
אלא הפתרון אליו הם בורחים, והפקטור הנוסף הוא, שנשמות של הילדים שלנו,
קורצו מחומר אחר ממה שאנחנו רגילים,הם קורצו מהחומר של אחרית הימים.

ישנו רקע קבלי, שעוזר לנו, ההורים ,להבין את המסע, שהנשמות האלו עוברות.
חשוב להבין, שיש כאן נשמות מחומר אחר.
זה לא יהיה נכון, להשוות את עצמינו אליהם, אנחנו לא מיוצרים מאותו חומר,
ואנחנו חווים את העולם אחרת.

ממילא ההשוואה של היכולות הנפשיות שלנו,
לעומת הפריכות והרגישות שלהם, פשוט לא נכונה מיסודה.
ככל שאנחנו מתקרבים לסיום העולם במתכונתו הנוכחית (ומעבר לעולם מתוקן)
יש יותר ויותר קליפות, שמגיעות משכבות יותר עמוקות,
ולכן יש לעשות עבודה יותר קשה מבחינה נפשית.

מי כמונו ההורים יודעים, כמה כוחות נפש
ענוה והכנעה, אמונה ותפילה כל התמודדות כזו דורשת.
למרות הנוחות הפיזית, למרות התנאים מסביב,
נראה שאנחנו עובדים יותר קשה, נפשית.
מבחינה נפשית, המצב כיום, הרבה יותר קשה ומאתגר.

הזוהר הקדוש אומר, שהנשמות שירדו בדור אחרון,
אלו חלקי נשמות שלא סיימו את תיקונן.
אנחנו חיים היום "בבית משוגעים", של חולי הנפש.
והתפקיד שלנו, הוא עצום:

לאסוף את ניצוצות הקדושה האחרונים ממש.

נשמות הדור האחרון, נפלו לבור תחתיות עקב תחושות קשות של חוסר שייכות, זרות וניכור.
(כל אחד  והסיפור שלו שזרק אותו לשם). הנשמות האלו מחפשות את החיבור למשמעות,
לעומק של הקבלה, לשורש. (למעמיקים, ניתן לראות הרחבה בספרו של הרב אלישיב זצ"ל "לשם")

ישנן נשמות של תיקון רגיל: נסיונות, קשיים, נווה התלאות המוכר.
וישנן נשמות, בדור אחרון, שהן מאד עוצמתיות, שהן מעולם התוהו, והתפקיד שלהן הוא
לאסוף ניצוצות שנפלו לתהומות, ורק כשהן יאספו, תגיע הגאולה.

והנשמות האלו, נשתלו בבתים שלנו, ההורים המתמודדים.
מבינים לאיזו שליחות נשלחנו? זו לא טעות. ולא עונש.
נבחרנו לגדל נשמות עוצמתיות, לשלוח להן חבל הצלה,
לעבות אותו בעבותות של אהבה וכך כשיגיע הרגע, ויתעורר בהם הרצון מתוך עומק החושך
לעלות חזרה, הם יושיטו יד, יקראו לעזרה, והחבל הזה, יהיה שם, מוכן ומזומן עבורם,
החבל שהושיטו אבא ואמא, לכל אורך הדרך בגבורה.

הירידה של הנשמות האלו, היא בלתי נמנעת. זהו מסע של תיקון
זהו המסע של דור אחרון.

זו כבר לא תופעה של אחד בעיר, ושניים בכפר, זה קורה במשפחות הכי טובות,
בכל רחוב, בכל שכונה.
זו כבר לא תופעה נדירה, יש כאן משהו רוחבי שקורה,
קריאה לקשר. לשייכות. לאהבה. יש המון ריגושים שם בחוץ,
הגיע הזמן להחיות את הרגש היהודי החם,
האמיתי, של הלב שלנו פנימה.
הלב הזה, שכל ילד ירגיש:

שרואים אותו באמת. בלי לקנות את הלוקש של הקליפות שלו כרגע.
שרואים את הטוב האמיתי שבו ומאמינים שהוא יצלח את המסע הזה,
ויצא ממנו מחוזק ומחובר.

"זה מזעזע", אמרה לי מורה אחת.
יש כל כך הרבה "נשירה סמויה, וגלויה, אמאלה!".
צודקת. יש הרבה. אבל כשמבינים את המפה,
ושהכל מושגח, ואין כאן טעויות,
אלא סיפורן של גלות וגאולה, סיפורן של נשמות,
מקבלים כח. לפעול. להושיט יד ולב
להתמסר, במסירות נפש יהודית:

שמאמינה בטוב,
מבקשת גאולה,
ומחוברת לתכלית.