זוגיות ונוער מתמודד. בין הפטיש לסדן

היום נדבר על נושא רגיש ומורכב

(קצת יותר מתמיד…). נדבר עלינו, כזוג.
הכי מזמין ורווח לדבר על
מה שקורה "עם הילד/ה", אבל לכל ילד/ה
ישנה ערוגה, בה הם צומחים, ואליה הם
ירצו גם לשוב יום אחד בע"ה.

מקדימה ומדגישה, כי יש לקרוא
את הפוסט הזה בזהירות. הוא מכוון
לזוגות נשואים רגילים, ולא למקרים
של גרושים/ אלימות/ קשיים נפשיים או דברים
חריגים אחרים. הפוסט הזה מכוון
לזוגות רגילים, שתפקדו רגיל ובאופן מכבד ואוהב
ונקלעו לקושי זוגי בעקבות ההתמודדות.

זה קורה כמעט לכולנו,
כהורים לנוער מתמודד,
בשלב זה או אחר, שצד אחד
חושב שצריך "יותר גבולות ולהדק את החגורה"
וצד שני מאמין שצריך "יותר הכלה"
והמרחק הולך וגדל, ונוצרים פערים
ובעיקר, נפתחת חזית גדולה ומבהילה בתוך הלב,
שמעמידה אותנו בפני קונפליקט בלתי נסבל.

אנו מוצאים את עצמינו עומדים בפני
בחירה שאף אחד לא מאחל לעצמו
ואף אחד לא באמת מסוגל לעמוד בה:
בין הצלת המתמודד, לבין הצלת הזוגיות.

רבים משתפים אותי שהם מרגישים
מאד בודדים במערכה, ושהרבה מהאנרגיה שלהם
היא סביב הזוגיות שמאגרת, לא פחות
מההתמודדות בחזית- הנער/ה.

כאילו שרק זה היה חסר לנו עכשיו,
להרגיש בודדים, מרוקנים, ובמאבק מתמשך
מול הבן/ בת זוג שלנו.
בין אם זו "מלחמה קרה", ובין אם אלו הסתרות
ודברים מאחורי הגב, או דיפלומטיה בגרוש,
בה אנחנו מנסים לתווך, לעגל, להמשיך להסתדר
עם כולם, ולא מסתדרים עם אף אחד.

ישנו פחד גדול, "לאבד את הילד" כי האבא קשוח מידי
או לא מבין מספיק או פשוט לא מוכן לשמוע.
הוא כועס ופגוע.

או פחד אחר, לאבד את הילדה, כי האמא
מנותקת, מטייחת, הודפת, נגמר לה הכח,
והאבא מרגיש לבד במערכה. מותש.

נשמע מוכר? אם אתם לא שם, תפסיקו לקרוא,
ותעצרו לומר מזמור לתודה. לא מובן מאליו בכלל.
זהו אחד מ"גלי ההדף" הקשים והכואבים
של כל הסיפור הזה. והאמת היא, שזה קורה
כמעט לכל זוג שנבחר לעבור נסיון קשה, יחד.

בין אם זו מחלה חלילה, אובדן כלכלי
או כל רעידת אדמה אחרת. נסיונות קשים,
טבעם להרעיד את הקרקע,
ולחשוף שכבה עמוקה יותר של רגשות
ועבודה עצמית שלא הכרנו עד היום עם:
כעס, חרדה, ניתוק, זעם, עלבון.

רובינו לא יודעים לקרוא או לדייק
את הרגשות שלנו בשמות קל וחומר
שקשה לנו לזהות את הרגשות המפעילים
את בן/ בת הזוג. אנחנו מרגישים וחווים רק
את התוצאה, והיא קשה ומרה:

אנחנו חווים אבא שמסרב לדבר עם הבן,
או לא מוכן שהוא יגור בבית עד ש….
או הורה שמתנתק רגשית ועובר לאוטומט,
או מוצאים את עצמנו בודדים,
כי הצד השני משליך עלינו את כל האחריות.

הדוגמאות מגוונות כמספר האנשים,
ודפוסי האופי השונים שלהם,
המשותף לכולם היא הזעקה האילמת:
מה עושים?? איך אפשר להמשיך ככה
כשאנחנו מרגישים כל כך בודדים?

והשאלה הקשה מכולן :
האם אנחנו נדרשים לבחור????
בין הילד שלנו לבין הבן/ בת זוג?
קריעה.

לראות את הצד השני עושה נזקים ומחריף את המצב
מכווץ לנו את הלב והנשמה ומשאיר אותנו
חסרי אונים באופן מזעזע. כעס מציף אותנו
וגורם למרחק רגשי שקשה מאד לגשר עליו.

לא נוכל לפתור את כל העניין הזוגי
בפוסט אחד. אני כן רוצה שנדבר על שורש העניין
ומשם, אני מאמינה שתוכלו לקחת את הדברים הלאה,
לכיוון של עבודה.

בבסיס העניין, כשנוצר פער וישנם חילוקי דעות
אפשר תמיד לדבר ולנסות לגשר, להסביר,
לחפש עזרה מקצועית שתעזור לטווח.
כל זה אפשרי, כשישנה תקשורת בסיסית טובה
ובעיקר אין לחץ או חרדה של איבוד עשתונות

הבעיה המרכזית שלנו בזמן הטיפול
בנוער מתמודד היא, שאנחנו נכנסים לכוננות חירום
מרגישים איך כל פעולה לא נכונה, גורמת נזק ואז אנחנו
נכנסים להיסטריה, שאם לא נפעל (שנינו!) נכון,
אנחנו עלולים חלילה, לאבד את הנער/ה.

הפחד הזה הוא נורמאלי. כשאנחנו נמצאים במצוקה
כל כך גדולה, המערכת שלנו עוברת אוטומטית
למערכת של הישרדות. של כאן ועכשיו, ומייד.
הפחד מנהל אותנו כדי לנסות לשמור עלינו,
כך ה' ברא את המערכת.

הבעיה היא, כשהמערכת הזו
שומרת על משהו אחד
ומאבדת משהו אחר בדרך.
כשמישהו רץ לכביש כדי להציל אדם אחר
ולא שם לב שמגיעה מולו משאית, זו בעיה.

כשאנחנו מנסים להציל את הנער/ה שלנו
ולא שמים לב שהזוגיות שלנו עומדת בפני
תאונת דרכים , נוצר קונפליקט ומתח עצום
כי יש בנו משהו שמאמין שזה
או זה או זה ושעלינו לבחור צד.

אבל האמת היא, שאם ניקח אויר,
וניזכר רגע במסע ובתפקיד האמיתי שלנו,
אז יש שם היררכיה, שהקב"ה קבע:
והיא קודם כל נאמנות ושייכות
בין בעל לאשתו, ורק אחר כך חינוך הילדים.

בסופו של דבר, הילדים יגדלו, יתחתנו,
יקימו את הקן שלהם. מי שנשאר אתנו עד 120
הוא הבן/בת זוג. הוא גם החצי הנשמתי שלנו
ואנחנו כאן יחד במסע של חתירה לאחדות.

ולכן, בואו נעשה קצת סדר, ונוריד מתח:
זה מובן וזה נורמאלי שיהיו ביננו אי הסכמות
וגם התנהגויות לא תקינות של צד אחד, שנובעות
על פי רוב מכעס, עלבון, אכזבה או דפוסי לא נכונים
שהורגלנו בהם ועכשיו כולנו נדרשים לעבודה
מאסיבית – פנימה.

בשביל לעשות את העבודה הזו,
אנחנו כל כך צריכים את התמיכה והביחד שלנו.
וכדי שזה יקרה, עלינו לקחת אויר, לנשום עמוק
להבליג פעמים רבות ולנסות לגשר (זה בדרך כלל
יקרה עם עזרה מקצועית חיצונית), להגיע להבנה
משותפת, וליישר קו, מהו האתגר המשותף שלנו
מול הילד/ ה הזה.

יכול מאד להיות שעד שנגיע לשם, נחווה
חוסר נוחות, בדידות ואכזבה (וגם נתבקש
הרבה להבליג ולשתוק), אבל עלינו לזכור
שעיקר התפילות שלנו הן שנהיה חזית אחת,
מאוחדת. שלנער/ה הזה, יהיה יום אחד, קן חמים
ומאוחד, לחזור אליו. אין עניין לנצח בקרב,
ולהפסיד במלחמה….

אמא אחת סיפרה לי , שהבת שלה עשתה להם
כזה בלאגן בבית, והפנתה כל כך הרבה כעס
כלפי האב, שלא נותר לה אלא ל"תפוס צד" ולנסות
לגונן על בעלה מהכעס מצד אחד, ולתמוך בבת מצד שני
עד שהיא הרגישה שהיא קורסת. וגרוע מכך
ככל שעבר הזמן, היא התחילה ממש להזדהות
עם כל מה שהבת השפריצה, עד שהיא כבר לא
יכלה לסבול את בעלה.

פתאום היא הבינה,
שהיא הולכת ומאבדת אותו. שהיא מרגישה
שבגלל הבת הזו, כל הזוגיות שלה מתערערת
ושהיא ממש בין הפטיש לסדן. מורעלת.

היא פנתה לקבל עזרה מקצועית, ממישהי
שמבינה בקונפליקטים של הורים לנוער מתמודד
(חשוב חשוב חשוב!) ומיקמה את סדרי
העדיפויות שלה מחדש. הבת שלה הרגישה
שאמא שלה פתאום בצד של האבא, עובדת איתו יחד
מבליגה ושותקת עד שהם יישרו קו, יחד.

הבת הרגישה "נבגדת". פתאום אין לה פרטנר "נגד האבא"
אלא שני הורים, שעובדים יחד כדי להשיב לבית
את היציבות שלו ולה את היציבות שלה.

לאחר כמה שנים בהם הזוג הזה התקדם
באופן מעורר השתאות, קרו שני דברים:

הראשון:
הקשר והתקשורת ביניהם כזוג, נמצאת כיום
ברמה אחרת לגמרי. עמוקה ומכבדת. חברות אמת.
אפשר לומר, שהם לא היו מגיעים לרמת קשר כזו
לולא הניסיון הזה (למפרע כמובן).

השני:
הבת יצאה לשיחה עם האמא ושאלה אותה
אם היא זוכרת שהיא אמרה לה לפני כמה שנים
שהיא מרגישה נבגדת.
ברור שהאמא זכרה.
"אז עכשיו אני רוצה לומר לך, שרק בזכותך,
כשחזרתי, יש כאן גם את אבא, ואני הכי צריכה
אותו בעולם". היא אמרה.

כי ככה זה. הילדים שלנו, צריכים ואוהבים את שנינו
מאוחדים ושם עבורם. וכדי שזה יקרה,
אנחנו צריכים קודם כל, להיות שם,
אחד עבור השני.

כשנוער רואה הורים מאוחדים
בחזית אחת עבורם, זה כבר חצי דרך
לריפוי וחלק משמעותי במסע שלנו.

זה לא "משהו מתיש שצריכים לפתור",
אלא מנהרה חשוכה שעלינו לעבור,
כדי להגיע דרכה, עמוק ופנימה,
אל האור.