"אני מרגישה ממש נבגדת". אמרה לי השבוע אמא כאובה,
כשהיא גילתה שהבת שלה משקרת לה בפנים.

"אני מרגישה כל כך פגועה", אמרה לי אחרת, כשהיא גילתה
שהבת שלה רחוקה מאד מלהיות מה שהיא חשבה שהיא.

"איזו כפיות טובה!" אמר לי אבא אחר נסער, על הבן שלו,
שלמרות כל מה שהוא נתן לו (והוא פירט לי עד כמה זה הרבה)
הוא ממשיך להכאיב לו ו"לא סופר אותו בכלל".

כואב. כואב מאד .

אם לסכם את החויה הקשה שרוב ההורים עוברים
בשלבים הראשונים של המסע, אפשר לסכם את זה במילה אחת
קשה ונוקבת עד מאד: תחושת בגידה.

אחרי כל מה שהשקענו? ודאגנו? וטרחנו? ואהבנו?
וגידלנו? ועכשיו זה! כאילו אין מחר, כאילו אין הורים,
וכאילו לנו, המבוגרים, אין בכלל כבוד או רגשות!

אלו הם רגשות קשים מאד לעיכול, והכי קשה בסיפור הוא
שעלינו להמשיך ולהיות שם, תוך כדי הסיטואציה
ולהגיב בקור רוח, ולהיות לגמרי מפוקסים במה שנכון ולא נכון לנו להגיב
כדי לא לאבד עוד פיסות אמון, או את החתיכות האחרונות של מה שנשאר ממנו,
על כל פנים.

"הבת שלי אמורה לחזור הביתה עוד כמה שעות,
אחרי שהיא בילתה במסיבה כל הלילה ,
ואחרי שהיא אמרה לי בכלל שהיא ישנה אצל חברה- היא פשוט שיקרה לי
בפנים ועוד חוזרת כאילו לא קרה כלום.
איך אני אמורה להגיב בכלל? אני כל כך כועסת"!
סיפרה לי אמא אחרת.

זו רק סיטואציה אחת מיני רבות שאנו נתקלים בה.
ההרגשה היא כאילו הנוער המתמודד חיים בפלנטה מקבילה,
בה ההורים לא קיימים בכלל, רק הכאן והעכשיו,
ומה איתנו? זו הרגשה שמפלחת את הלב, ומקשה עלינו
עד מאד בקבלת החלטות ובטח שלא מאפשרת לנו
תהליך של ריפוי או של בניית תשתית לריפוי, הלא היא
בניית אמון בסיסי. איפוא אמון ואיפוא אנחנו?
מרגיש כאילו הם עושים הכל, אבל הכל, כדי לשבור אותו.

כשאנחנו פגועים, מה שאנחנו עושים באופן די טבעי הוא
שאנחנו נכנסים למאבקי כוחות והורדת ידיים:
מי כאן ההורה בבית ולמי מקשיבים. ואני אמרתי ואם לא תקשיבי אז…
להדק חגורה של דמי כיס, להחרים את הפון, לנסות להרחיק חברים,
אפס, כלום לא עוזר, רק מחריף את הבעיה,
ומשאיר אותנו טעונים, תשושים, כועסים ופגועים
ואת הנער/ה שלנו הרחק במקום בו אין תקשורת איתנו
ויש הרבה מאד מאבקים, הסתרות ושקרים.

דבר אחד ברור:
במקום בו יש מאבק, לא מתאפשר ריפוי. נקודה.
כל האנרגיה מושקעת במי צודק ומי טועה,
ולמי בכלל יש זכות לגור בבית הזה.

באחת ההרצאות שמסרתי לצוות חינוכי במסגרת "קידום נוער"
הצוות היה מאד נסער בסיום ההרצאה.
הוא לא הצליח להבין את ההורים האלו,
שמגיעים לדבר איתם בתור הצוות החינוכי,
ולא מצליחים "להבין את הנערה הפגועה".
הסתכלתי עליהן, על המורות הצעירות האלו,
כמעט עוד ילדות בעצמן. רובן עדיין בשנות השלושים שלהן.
אפשר בהחלט לומר, שהן יותר קרובות לנוער
מבחינת הגיל, מאשר להורים.

לקחתי אויר. אמרתי להן שאני מבינה את התסכול שלהן,
וגם מבינה, שהיה מוקדם מידי להביא אותי לדבר איתן,
כי הן עוד לא מגדלות מתבגרים. מה לעשות, העולם נראה לגמרי אחרת
כשאתה מגדל מתבגר לעומת היותך מתבגר בעצמך.

רואים וחווים דברים אחרת.
כשאתה מתבגר בעצמך אתה מבטיח לעצמך בכל לשון של הבטחה, שתזכור איך זה היה
ואיך זה הרגיש ואילו טעויות, אתה לעולם לא תעשה עם הילדים שלך.

וכשאתה ההורה בתמונה, פתאום רואים עוד מלא חלקים
ומורכבויות שלא היינו מודעים להם קודם. פתאום מגלים
שישנם גם הרבה מאד רגשות מעורבים בעניין
ולא רק "תובנות ושכל".

פתאום מגלים, ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם",
ואי אפשר לדון עם הורה, עד שלא נהיית הורה בעצמך
ואי אפשר לדון עם הורה מתמודד, ובאמת להבין עד הסוף
עד שלא חווית את זה בעצמך…

זו פשוט פלנטה אחרת.

לפני כמה שעות, תפסתי את ביתי נאני עם בעלה – יהודה,
לשיחה קצרה לפני שהם נסעו הביתה.
הם התארחו אצלינו בשבת, וכשבעלי ואני ליווינו אותם לרכב,
יצא שגלגלנו שיחה בה שאלתי אותם על יוזמה חדשה ומעניינת
שאנחנו רוצים לקדם במסגרת "אהבת עולם" (נאני שותפה מלאה
לכל העשיה, הארגון הרי נולד בעקבות הסיפור שלנו איתה).

במסגרת היוזמה החדשה, אנו רוצים לראיין נוער שעבר מסע
ולהבין מהם , מה עבר להם בראש, בזמן שהם היו "בתוך הסיטואציה".
שאלתי אותה ואת יהודה, שגם הוא עבר מסע לא קצר בכלל,
מה הם חשבו כשהם היו במצבים בלתי הגיוניים, מולינו, ההורים.

האם הם חשבו מה עובר עלינו, ההורים.
האם הם לקחו בחשבון מה המחירים שאנחנו משלמים.

שיתפתי אותם שהורים באמת שואלים את השאלות האלו
וככל שנבין את הצד השני יותר טוב, כולנו, תהיה לנו יותר בהירות
איך להתמודד טוב יותר בתוך המצב וגם יכולת לתת את העזרה הנדרשת באמת.

שניהם הסתכלו עלינו ואמרו: "מה פתאום. זה בכלל לא הנושא!
מי חושב על זה בכלל?? הסיפור בכלל לא שם!

כשהם אמרו את זה כל כך פשוט, הבנתי שוב,
עד כמה אנחנו ההורים, לא תופסים עד כמה שזה בכלל לא אישי.
שאנחנו בכלל לא הסיפור.

שהם בכלל לא מתכוונים לפגוע או להעליב או לשים פס.
הם פשוט לא. הם במקום אחר לחלוטין, והשפה שם אחרת.
המצוקה שם גדולה, והדבר האחרון שהם צריכים בתוך כל הכאוס הזה
הוא שאבא ואמא יצרפו למאבק ולמשוואה של
"אני נגד כל העולם, ואתם בצד השני גם כן".

כשנערה משקרת או מסתירה, היא בהישרדות
וכשבחור מתחיל להשתמש בחומרים או לצורך תוכן אסור,
הוא בסה"כ בורח, ממקום בו רע לו מאד, לאן שהוא אחר.

כשבחורה צועקת ומתחצפת – היא פגועה, וכשהיא צובעת שיער בכחול
יש שם אמירה חריפה של "תראו אותי כבר".

כל כך הרבה נאמר, ואנו ההורים, צריכים אוזניים חדשות
כדי להיות מסוגלים לשמוע. לב חדש, כדי לשים בצד
את כל הרגשות הסוערים ולרפא גם את עצמינו
מהרגשת הבגידה והנטישה שלא מאפשרת לנו לפעול נכון
ושוללת מאתנו את היכולת לבחור הפוך מהמוכר,
ולגייס כלי חירום. זה דורש לב נקי ומרחב בחירה,
אין לנו אותו כשאנחנו עסוקים בהתגוננות או בשמירה על כבוד
או שמירה על מקום או היררכיה. צריך לרדת אל העם במקרים כאלו,
וללמוד שפה חדשה. כזו שהם יכולים להבין.

זה לא אנחנו. זה לא הם.
זה הכאב שמנהל את כולנו,
השאלה היא מי הראשון שיצא מהמשוואה של הצודק
ויהיה שם בנוכחות של ריפוי, קבלה ואיפשור,
כזה שמאפשר למוגלה להתנקז, לצעקה להישמע,
בלי להיבהל ובלי להיפגע.

אבא אחד קבל באוזניי:
"גידלתי 9 ילדים מוצלחים ומחונכים, אני לא מבין מה השתבש בילדה העשירית.
אם היא לא מקבלת משמעת בסיסית, שתיקח את הדברים שלה ותלך!".

אחרי שישבנו וליבנו את התמונה הרחבה, הוא הבין שאם היא הולכת
זה לרחוב ללא כרטיס חזור. הוא הבין שהאדם היחיד שבאמת יכול לעזור לה
יושב מולי עכשיו ואומר שהוא לא מוכן לקבל את התפקיד.

"יכול להיות שאת כל תשעת הילדים האחרים שקיבלת,
קיבלת במתנה גמורה. הם היו יוצאים מחונכים גם בלעדייך"
אמרתי לו בלי לעגל פינות. "ואילו הילדה הזאת, לא יכולה להתקיים בלעדייך
וצריכה אותך יותר מכולם (ואולי כמו עשרה ילדים יחד).

עכשיו אתה מרשה לעצמך לפרוש? עכשיו, כשהגעת לתפקיד שלך
להיות הורה במשימה של הצלת נפשות, להיות בתפקיד משמעותי וקריטי,
אתה מודיע שאתה לא מעוניין?

הילדים שלנו, הם לא ההצלחה שלנו, ולא המדד שלנו
להיותינו הורים מוצלחים. הם ניתנים לנו מאת בורא עולם, עם כל החבילות,
כי סומכים עלינו שנהיה שם עבורם, בכל מצב,
גם כשהוא לא נוח או לא מחמיא ודורש מאתנו להיות הרבה הרבה מעבר.

יש לנו תפקיד גדול,
שדורש מאתנו כוחות נפש ותעצומות,
לשים בצד את כל הקולות,
ולדעת שנבחרנו לתפקיד,
דווקא לילד הזה, ולעת כזאת.