במאמר הקודם דיברנו על כך שבמצב תקין כל אחד רק רוצה לרצות את השני ולעשות הכל בשביל שלשני יהיה טוב ונעים. ויתור באופן טיבעי אמור להיות הדבר הכי לכתחילה עבורינו, כך שלכולנו יהיה טוב. טוב שקבלנו, וטוב שויתרנו, וכך זה לא משנה באיזה צד אנחנו נמצאים, תמיד טוב לנו.
אבל, מצד שני בפועל, מאוד שכיח שאנחנו מוצאים את עצמינו בהרגשה של מופסדים. או במקרה שאני מתעקש על הדרך שלי וגם אז אני מפסיד כיוון שבן הזוג שלי לא מרוצה. או במקרה שאני ויתרתי ואז אני מרגיש קרבן שנאלצתי להתקפל, ושוב הפסדתי. כך או כך, תמיד יש הפסד.
כאן חשוב להכנס לעוד רובד בנפש האדם, שיתן לנו את האפשרות להבין יותר לעומק הרבה מן הרגשות שלנו.
בואו נדבר על צרכים.
לכל אחד מאיתנו יש צרכים. מהרגע שנולדנו – ואולי עוד לפני זה – יש לנו הרבה צרכים, חלקם נחוצים יותר וחלקם פחות. נתמקד בשני צרכים בסיסים, שבלעדיהם חיינו אינם חיים. והם: כבוד ואהבה. (ודאי שיש עוד צרכים כמו אוכל, ביגוד וקורת גג, אבל פחות שכיח שבשנות חיינו, חסר לנו את אותם הצרכים, לכן אעדיף לא להתמקד בהם כרגע).
הקב"ה ברא את העולם כך שבכל מקום ובכל מצב אפשר למצוא כבוד ואפשר גם למצוא כשלון. כך גם בכל מקום ובכל מצב, אפשר למצוא אהבה ואפשר גם למצוא דחיה.
הרגשות שאדם מרגיש כלפי עצמו של כשלון מוחלט או דחוי מוחלט הם בלתי נסבלים לנפש, כשאדם חיי בחוויה כזו, הוא עלול לאבד כל טעם בחיים. [בעזרת השם עוד נאריך איך האדם ממשיך לחיות במצבים כאלו, ואיך אפשר לעזור למי שנמצא במצבים עגומים אלו]. האדם מודד את עצמו בשתי פרמטרים אלו. כמה אני שווה וכמה אני אהוב (או כמה אני ראוי לאהבה).
כל אחד חי עם סיפור, שהוא מספר לעצמו. הסיפור של האדם הוא המנגנון וההסתכלות בה הוא רואה ומפרש את עצמו ואת העולם.
ילד שגדל עם מנה גדושה של כבוד ואהבה יהיה לו סיפור מוצלח של אהבה וכבוד. בחוויה כזו הוא יחיה את חייו, כך הוא ירגיש כלפי עצמו, וכן כלפי העולם. הוא תמיד ידע וירגיש: "אני שווה", "אני אהוב". גם אם חלילה מישהו יפגע בו הוא לא יפרש את זה, "כנראה אני לא שווה" או "אני לא שווה מספיק". הוא פחות יקח את המקרה ללב. יהיה לו יותר קל לדון את השני לכף זכות, ולהכיל את המקרה.
מי שגדל בלי ההרגשה והחוויה של להיות אהוב ומכובד, ובפרט אם גדל בחוויה יתרה של דחיה וכשלון, כך הוא גם יחווה את סביבתו. כך נולד מה שנקרא "בטחון עצמי נמוך" ו"ערך עצמי נמוך". כך הוא גם יפרש את מה שקורא סביבו. ברגע שקורה משהו שרק אפשר לפרשו כ'נגדו', כ'עוד הוכחה' על 'דחיה' ו'כשלון' הוא יעשה את זה.
כשאדם נמצא במצב של חסר בצרכים שלו, והסיפור שלו היא שלילי, הוא נכנס למצב של הישרדות, והשכל שלו נכבה. ובמצב של הישרדות, כל מה שהוא יכול לקחת בחשבון הוא רק "איך אני מציל את עצמי. הוא בבחינת פיקוח נפש ושום דבר אחר לא תופס אצלו מקום. (בשפת הרפואה זה נקרא טראומה).
נחזור למה שהתחלנו. מה ויתור אומר עלינו? האם זה נתפס אצלנו כחולשה או כחוזק?
אדם שהסיפור שלו בריא, יוותר ביתר קלות והוויתור אף יעצים אותו. מנגד, אדם שהסיפור שלו מכניס אותו למצבים של הישרדות, גם בלי לרצות, הוויתור נתפס אצלו כחולשה, כעוד הוכחה לסיפור הפנימי שלו של דחיה או כשלון. עוד לפני שהשכל יכול להגיד לו כמה כדאי לוותר, הוא כבר נכנס להיסטריה ולתודעה של: "מה, עוד פעם אני אפס? עוד פעם עמדתי לא חשובה? עוד פעם אני לבד?". במצב כזה האפשרות להגיב באופן הנכון יורדת כמעט לאפס.
תשאלו את עצמכם: "כמה ההורים שלי היו גאים בי? כמה אני גאה בעצמי? כמה אני ראוי להערכה ואהבה"? וכן תשאלו את השאלה כלפי בן/בת הזוג.
לאלו מאיתנו שהתשובה לא כל כך מחמיאה, נמצא את עצמינו מגיבים עם פתיל קצר למצבים שנדרש מאיתנו לוותר. או כשיש מצב שדורש מאיתנו איפוק, סלחנות והכלה, יהיה לנו יותר קשה לזרום עם מה שמתבקש, מרוב פחד ששוב הערך שלנו יתאדה, וניוותר ללא מעמד.
יש שתי דרכים איך להביא את התקשורת למצב יציב יותר.
הכי נכון אבל הכי קשה זה לשנות את ה"סיפור". האפשרות היותר קלה היא, לשנות את הצורה שמבקשים או שואלים משהו. (ובעזרת השם גם נשנה איך שמקשיבים לבקשות של אחרים).
נרחיב על כך יותר במאמר הבא בס"ד.
