כמה נחמה יש בלהיות הילדים של אבא שלנו שבשמיים. פעם פעם, עשו בסמינר של הבת שלי כנס של תורה לקראת חג שבועות. הביאו כמה מורות מסמינרים ידועי שם, שקיבלו תואר רבניות לקראת ההרצאה, לדבר בפני האימהות. הם דיברו על חיי אברכיות. על פת במלח. על לחם צר ומים לחץ. על הסתפקות במועט (לא על הסתפקות במה שיש, אלא דווקא במועט). המסר היה ברור, רק בדרך הזאת אפשר לחיות חיים של תורה. רק ככה אפשר לעבוד את השם. ככה בדיוק ולא אחרת. במורד הגרון מתחלקת מועקה. חשבתי לעצמי שהלך עליי. לימוד התורה לדאבוני, לא היה חלק יומיומי בחיי מסיבות ונסיבות כאלו ואחרות. גרתי בבית פרטי ודגני בוקר בשם כריות היו חלק משגרת חיינו. לא, לא רק קורנפלקס פשוט. לא חייתי חיים של פאר והדר, אבל דיי טוב. מה, אני לא יכולה לעבוד את השם ככה? יש תנאי קבלה אצל הקדוש ברוך הוא?
מהרצאה להרצאה הלכתי ונכביתי. הישועה לא אחרה לבוא, בדמות רב, מהסוג שמדבר בעיניים עצומות מתוקף שמירת העיניים. אבל כל מילה שלו חודרת ללב. הוא שאל שאלה – למה בעשרת ימי תשובה אנחנו מקבלים על עצמינו משהו, לפעמים בידיעה ברורה שבתום עשרה ימים, נשיל מעצמינו את הקבלה. מה, אנחנו עובדים על עצמינו? על הקדוש ברוך הוא? מה הטעם בקבלה כזאת? והוא ענה – יש לנו רצונות בחיים האלה. לעשות, ללמוד, להיות. מנגד, ישנם נסיבות שמקשות עלינו לממש את הרצונות שלנו. הנסיבות לאו דווקא בצורת מניעות גשמיות כאלו ואחרות. גם, אבל לא רק. גם נסיבות של רגשות, בילבולים, חוסר בכלים רגשיים ותודעתיים, שלא מאפשרים לנו למשש את הרצונות שלנו. אז מה יהא עם הרצון? ככה סתם יישאר תלוי ועומד ללא משמעות? בעשרת ימי תשובה אנחנו מראים לקדוש ברוך הוא, מה הרצון שלנו. את הרצון התמים הזה הוא לוקח ועושה ממנו מטעמים בשמיים.
הביטוי השגור בפי העם "כוח הרצון", מדבר על כך שבזכות כוח הרצון אפשר להגיע לכל דבר. קודם כל זה ממש לא נכון, עם כמה שנרצה להשיג דבר מסוים, לא תמיד משמיים יסיעו בידינו. כמה יפה דרכה של תורה שנותנת משמעות אחרת לכוח הרצון. כוחו בעצמותו. עצם הרצון הוא הוא הדבר. יש שיבוא לידי מימוש ויש שלא. ולא עלינו המלאכה לגמור. אבל כן להחזיק בו חזק, לייקר אותו, לתת לו מקום של כבוד.
מה עם הרצונות שלנו לגבי הילדים? שיגדלו להיות עובדי השם, שיחיו חיים של משמעות וערך, שיהיו שמחים ומאושרים. והרצונות שלנו לגבי עצמינו? להיות ההורים הכי טובים שיש. כאלה שלא מתפרצים אף פעם, שתמיד יודעים מה הדבר הכי נכון לעשות, שבכל רגע נתון מהווים דוגמא אישית במקסימום לילדים. לרצון בפני עצמו יש כוח ומשמעות. גם אם לא הצלחנו, גם אם נכשלנו, גם אם פישלנו. הרצון פועל את פעולתו בשמיים, עושה קסמים ולא תמיד בהכרח, לכיוון שחשבנו או התכוונו.
יש עוד רצון אחד שלא דיברנו עליו, הרצון של הילדים. רצון נסתר, אולי גנוז, אולי נשכח. נשכח מאיתנו וגם מהילדים עצמם. המאורעות המורכבים של החיים מטשטשים ומקשים עלינו לזהות אותו. והילדים גם הם לא יודעים לזהות אותו, לתת לו שם ולתמלל אותו. הם מאמינים לסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם, בגלל קולות חיצוניים שהם שמעו לאורך השנים. אז מה הוא הרצון הזה? להיות טוב. ככה פשוט. אני לא מדברת על לפעול ולעשות טוב. גם לא על דברים שניראים טוב. אני מדברת על החוויה הפנימית הזאת שכולנו נולדים איתה ותמיד תמיד היא נשארת בתוכנו. מה שקרה בדרך הוא, שהקולות אמרו להם שהטוב הזה תלוי במה שהם אומרים ועושים. שאם הם עשו מעשה לא טוב, זה אומר שהם לא טובים. ההשלכות של המהלך הזה הן פשוט אינסופיות. אם עשיתי משהו לא טוב, אז אני לא טוב. אם אני לא טוב, לא אוהבים אותי. אם אני לא טוב, זהו, אבוד לי. אין לי יותר מה להתאמץ בכלל. גזירת הגורל. גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
שכבות על גבי שכבות שנערמו לאורך תקופות ארוכות. איך נוכל להפיג את הערפל הכבד מעל ליבם של הילדים, לשנות את הקולות ואת הסיפור? נשמע מורכב וקשה לביצוע ובאמת אולי מורכב, אבל אולי גם לא. וזה תלוי לפני הכל במחשבה שלנו. אין לנו שום דבר מה לפעול לפני שנחשוב ונרגיש את זה. שכן, הם טובים. יש בהם את זה וזה לא יכול ללכת לשום מקום. זה הצלם א-לוקים שבתוכם. אחרי שנתחבר למקום הזה נוכל לתת להם את מה שכרגע הם לא יכולים לתת לעצמם. את הקול. שמזכיר להם כמה שיותר – שהם טובים.
