מחבר: נעמי סובול

משקפיים של טראומה

לבנות חוסן זה קודם כל להבין את השפה. את ההתנהגות הבלתי הגיונית. את המאבקים / ההסתגרות/ ההכחשה וההדחקה ואת כל מנגנוני ההישרדות הבלתי אפשרית. זה לראות אותם נופלים, קמים, מתפרקים, בוכים, מתנתקים, כועסים – ולהבין שזה לא נגדינו, זה נגד הכאב השורף מבפנים וכל מה שהם מבקשים זהו צינור לעבור דרכו: כזה שלא ייבהל מהם, לא ידחה אותם ולא יסתום להם את הדרך "כי הם לא כמו כולם", אלא יחזיק אותם למרות עוצמת הרגש שעולה, יכיל ויווסת את עוצמת הזרם, עד שהוא ילמד לעבור דרכו בזרימה של חיים.

קבוצת ה(לא) שווים

'היא התחילה תיכון. ילדה מחוננת ממש. לימודית היא הצליחה מאד, חברתית פחות. ביקשה לעבור למסגרת יותר פתוחה, קיוונו שזה יעזור לה. אחרי חצי שנה במסגרת החדשה, היה נראה שהיא מתחילה להתרומם, ואז אנחנו מגלים שהיא חוצה גבולות אדומים אחד אחרי השני. מתלבשת מזעזע ואם עוד היה לה סיכוי להצליח, היא שרפה את הגש במו ידיה. מה קרה שמילדה מוכשרת וחכמה, היא נפלה ככה? למה היא עושה את זה לעצמה'?

הכלה = אסון??

פתאום יכולתי לראות איך כל העלבון שלה צף מחדש. כל רצף הכשלונות, הדחיות, חוסר ההצלחה שלה במוסדות הלימודים. דמיינתי את עצמי בת 16 יושבת אצל הפסיכיאטר (!!!) ושומעת את אמא שלי מספרת כמה לא הצלחתי לאורך השנים. כמה כל מוסד לימודים הסתיים בכישלון. איזה בושות! מה יותר פשוט מלעשות "השלכה" לצד השני? הנזק והבושות האלו לא יכולים להישאר אצלי, זהו כדור אדמה לוהט, בואו נזרוק אותו בחזרה. וזה בדיוק מה שהיא עשתה. לא בכוונה. לא מתוך רצון להכאיב לי. אלא מתוך רצון הישרדותי. לא היתה לה דרך אחרת שהיא מכירה.

הגיעה שעת השי"ן

אבא אחד סיפר לי שהוא שאל את בנו, הלומד בישיבה למתמודדים, מה הם למדו על אלול השנה. הבן ענה לו: "אם היו מדברים איתנו על אלול בשבוע הראשון של הזמן, כולנו היינו בורחים מהישיבה, אי אפשר עם הלחץ הזה"!.

הפרעת קשב? פספסנו בענק.

"הוא ילד מאד חכם, חברותי, לא מבינים מה השתבש כשהוא עלה לישיבה קטנה", אמרו לי זוג ההורים שהגיע לפגישה בחוסר אונים. מאז שהבן עלה לישיבה קטנה, דברים רק הלכו והסתבכו. לא, הוא לא מאובחן, מה פתאום? הוא כזה חכם! אין צורך! אין לו בעיה להסתדר עם הלימודים!

אייפון, המבחן האחרון

"היי נעמי, אני לא הורה מתמודד, אני בחורה שצריכה עוד שבוע לעזוב את הבית, כי ההורים שלי לא מסכימים שאחזיק אייפון. יש לי כבר אחד, והם אמרו שזה או הבית או הטלפון. אני לא מוותרת על הטלפון, אבל הבנתי שאולי תוכלי לעזור לי, כי האופציה הבאה היא הרחוב, הוא יקבל אותי בזרועות פתוחות", לא המצאתי. זו ההודעה שקיבלתי שבוע שעבר מבחורה רגישה ונסערת.

דור תיקון הנפש

הטעות הכי גדולה שניתן לעשות זה להתייחס לנוער כזה כאל "נוער רגיל" ולצפות "לתוצאות רגילות". הם על תדר אחר. רגישים הרבה יותר, חווים בעוצמה אחרת לגמרי, מווסתים אחרת, מפרשים מציאות וקודים חברתיים אחרת. מבינים אתכם ואת העולם, אחרת.

מחובר או מנותק?

כי איכשהו התרגלנו לחשוב שבחינוך ילדים, יש לנו שליטה של השקעה לעומת תוצאה. של עבודת המידות ותפילות, ואז מגיע שלב קצירת הפירות. כי יש שם את מה יגידו השכנים/ השיווגער או הגיסים, ויש שם אגו שמעורבב היטב היטב בפנים. יש שם המון סוגיות שמפעילות אותנו מבפנים, לא בחוץ. בחוץ זה רק כפתור ההפעלה. לא הפצצה המתקתקת בעצמה.

הנורמאלי האחרון

"עד לא מזמן, אני הייתי שייך לנורמאליים!" אמר לי הורה בכאב השבוע. "היינו משפחה נורמאלית, אני נמצא בתפקיד נורמאלי, ומוקף באנשים ובנוער נורמאלי,
אני לא מבין מאיפה זה נפל עליי!".

מי יציל את הבית שלי?

נישואין במצב בו יש נוער מתמודד בטווח שדורך על כל הכפתורים ומפעיל את כל הבית, זה להיות בין הפטיש לסדן, סוג של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", כל בחירה שנעשה תהיה כואבת עד כלות: להיות בצד שלו? להיות בצד שלה? מה שנבחר, יהיה לו מחיר גבוה מידי, האם זה מוכרח להיות כך??

שאלתי כמה וכמה נשים, למה קשה להן לקבל את העובדה שגם לאבא של הבן שלהן, דהיינו הבעל המדובר, הנושא הזה קשה עד מאד ולא רק לאמא? "מה זאת אומרת??" הן עונות , "הוא המבוגר כאן בתמונה והילד חסר אונים לחלוטין. שייקח אחריות!", הנה, הגענו למבוי הסתום שאחריו ישנם רק פיצוצים ברמה של אטום.