לא ידעתי איך אני בורח עם התפילין שלי
סיפרה לי אמא, שבנה עזב את הישיבה באופן מאד דרמטי ופתאומי, שלאחר תקופה ארוכה, כשהקשר שוב נבנה בעדינות, היא שאלה אותו מדוע הוא לא לקח איתו, לכל הפחות את התפילין שלו ביום שהוא ברח מהישיבה. הוא ענה לה תשובה מטלטלת:
"אמא, לא ראיתי איך אני בורח יחד עם התפילין שלי, זה פשוט לא הלך ביחד".
הכלה זו לגיטימציה??
הורה אחר סיפר לי שכל פעם שמעיפים את הבן שלו חזרה הביתה מהישיבה,
הוא מתפוצץ: "מה הוא חושב לעצמו, שהחיים זה פיקניק, כל היום בטן גב???".
כשבררנו יותר לעומק מה באמת כואב להורה הזה, התברר שהאבא הזה עובד כל כך קשה ונמצא בכאלו עומסים, שכל מה שהנפש שלו משוועת זה לטיפונת "בטן גב" והנה, הבחור שלו עושה את זה כל היום כולו. מפוצץ. וכן . זה דורש כנות מדהימה על מנת להגיע לתובנות האלו. וגם אומץ.
ונפשי יודעת מאד
חשוב שנבין, שאם יש ילדה עם "בעיות באמונה" בגיל 10,
זו זעקה ובקשה שנחפש מה עוד לא עובד בשבילה,
שכל מה שנותר לה זה להתווכח "על אמונה". כשבררנו, גילינו ועוד איך, כמה שהיא בודדה חברתית, מתקשה לימודית, דחויה ובמצוקה ברמה גבוהה. האם נקנה אטמי אוזניים על מנת לא לשמוע את קריאות העזרה, או שנסכים לשמוע אותה באמת, מעבר לכיסויים ולהגיש עזרה?
הסיפור האמיתי מאחורי נתק משפחתי
"אני חייבת עזרה, הבת שלי עזבה את הבית ומסרבת לדבר איתי.
לא עונה לשיחות, לא מתקשרת. השארתי לה חבילת אוכל ליד הדירה שבה היא גרה,
והיא אפילו לא פתחה אותה, אני הרוסה מזה!"
שיתפה אמא אחת בכאב.
"נסעתי עד אליו , עם כל הדברים המפנקים שיכולתי לחשוב עליהם, כשהוא פתח לי את הדלת, הוא ביקש שלא אבוא שוב,
התפרקתי בבכי", כתבה אשה אחרת.
המילים הקריטיות שהצילו את המצב!
את הסיפור הבא, שמעתי מכלי ראשון. הוא כל כך פשוט לכאורה, ועם זאת, כל כך גאוני. מדובר בסיפור שיכול לקרות לכל אחד מאתנו, ביום יום, עם המתמודדים שלנו, או הסביבה הקרובה אלינו, והאופן בו נהגו בסיפור הזה, מפעים בעיניי ומגלם עקרון אחד קריטי ביחסי אנוש, ובמיוחד, במערכת שבין הורים למתבגרים. סיפרה לי אשה שהיא עברה אלימות רגשית במשך שנים […]
טראומה? לא רק מה שחשבנו!
"יש לי 3 ילדים שירדו מהדרך" היא סיפרה לי בשיחת הטלפון בה היא ביקשה להבין מה קורה. "אין שום סיבה נראית לעין, אני אומרת לך, הכל ממש טוב!". התסכול שלה היה ניכר. אם הכל כל כך בסדר, למה הכל כל כך לא בסדר? למה הבת עזבה את המסגרת, והבן את הישיבה? למה לחלקם ישנם חיים כפולים, […]
למה האמא ייחלה למותו???
כשאנחנו מרגישים שהכאב עולה לנו על גדותיו והכעס וחוסר האונים מופנה כלפי המתמודדים או כלפי אחרים,
עלינו לזכור שיש כאן הזמנה לבדיקה מחודשת: מה באמת כואב לנו, והאם אנו מוכנים להמיר את הרצון בפתרון מיידי לכאב
בפתרון אמיתי של תיקון פנימי שייקח זמן אבל יירפא אותנו ואותם באמת במקום "לנסות להעיף את הבעיה" כדי שיפסיק לכאוב לנו כל כך.
ואז, יום אחד, הוא עזב את הישיבה
כשמגיעה אליי אשה בת 23 ומספרת לי בכאב שהחברה הכי טובה שלה מהסמינר,
עזבה את הדרך "בבום" וכיום מנהלת אורך חיים חילוני, כשהיא כבר הייתה בשידוכים עם טובי ובכירי עולם הישיבות,
זה מציב סימן שאלה גדול במרכז החדר. "ומה היה חסר לה קודם"? שאלתי אותה.
"ואיך הלב שלה הרגיש"? מסתבר שהקושי שלה התחיל לא מהיום ולא מאתמול, היא סוחבת אותו שנים.
בסופו של דבר, מי שבאמת מנהל את החיפוש, הינו הלב ולא השכל.
כשנבין את זה, יפתח בפנינו פתח להבין הרבה מאד דברים.
השאלה שקיבלתי במייל והתשובה שנכתבה מזמן
רציתי לשאול אותך ותסלחי לי בבקשה אם השאלה נשמעת טיפשית
אבל זה ממש מעסיק אותי… מה הקב״ה מרויח מזה שילדים דתיים יורדים מן הדרך? כי הרי כשיהודי בצער השכינה שרויה ג"כ בצער איתו, כאילו איזה רווח יש לעולם ששם שמים מתחלל ע״י בנים ובנות שפעם היו חרדים?", השאלה הזו, נשמעת בהמון גוונים וצורות. וחשובה עד מאד.
שאלת המיליון דולר / על קעקועים והתרסות
"הבן שלי שואל אותי מה דעתי על הקעקועים שהוא עושה", שיתפה אותי אמא אחת מתוסכלת. "מה אני אמורה להגיב"?? "הבת שלי קנתה בגד לא צנוע ושאלה אותי אם הוא יפה לה", שיתפה אמא אחרת, "הייתי אמורה להחמיא לה"? השאלות הן קשות וכואבות, כי הן מעמידות אותנו בקונפליקט עמוק: בין האהבה והמחויבות שלנו כלפי בורא עולם לבין הבקשה של הילדים המחפשים שלנו, לקרבה ולאישור שלנו. "אני כל הזמן בקונפליקטים", אמרה אמא נוספת בקול רם, את מה שכולנו מרגישים וחווים על בסיס קבוע בשקט.