"בעלי לא מוכן לדבר עם הבת שלי",
קבלה באוזניי אמא אחת , מודאגת.
הוא גילה שיש לה חבר, ומאז הוא מתעלם ממנה
כבר שלושה חודשים!

"הוא כועס"? שאלתי אותה.
"כן, הוא כועס מאד, וחושב שאם
הוא לא ידבר איתה, היא תבין שהיא לא בסדר,
והיא תעזוב את החבר (וכל הנילווה).

כעס הינו שלב הכרחי וכשאנחנו מרגישים כעס
על כל מה שקורה לנו עם ההתמודדות הזו,
זה אומר שהגענו לאבן דרך השניה. כעס.
הוא יכול להתבטא בהמון צורות,
משפטים שנאמרים, או מחשבות הלב
שיורות חיצים של זעם.

"קח את הדברים שלך ולך"!
"את תלמדי לכבד בבית הזה"!
"אחרי כל מה שהשקענו עלייך!"
"איזה בושות אתה עושה לנו, די!"
"קום כבר, מה יהיה איתך, מה?"

מוכר. עד כאב.

אין הורה שלא עובר את השלב הזה,
וזה הכי טבעי בעולם, לחוות את התחושה הקשה הזו,
כעס.

כעס, אם נחפור רגע שכבה אחת פנימה,
הוא לעולם תוצאה של פגיעה.

תבדקו רגע, מתי אנחנו כועסים?
נכון, כשאנחנו מרגישים שפגעו בנו,
לא התייחסו, לא כיבדו, לא ראו אותנו.

ככה כולנו בנויים ואנחנו אנושיים בתכלית.

הבשורה הטובה היא, שכעס יכול בהחלט
להוות גם חלק מתהליך הריפוי (אם רק נאפשר לו, תיכף נסביר).
אם הורה מספר לי שהוא מעולם לא כעס
על זה שהילד שלו עזב את הדרך/ מרד/ בעט
אז אחד מהשניים:
או שהוא כבר הבשיל ועבר את כל התהליך
קודם לכן, עם ילד אחר…
או שהוא פשוט מנותק רגשית לחלוטין.

ולהיות מנותק רגשית, אומר שאין לנו
איך לבנות קשר מחדש, מה שכל כך נדרש
לצורך ההחלמה והתיקון. רגש חי ופועם,
ולב פתוח, הם מצרכים שהם MUST כדי להגיע לשם.

אז נכון, כעס הוא דבר מבהיל,
וגם אנחנו כהורים, נבהלים לעיתים מעוצמת הרגשות העכורים
ונבוכים ממלחמת הכוחות שנוצרת ביננו לבין המתמודד
("מה, בעלי לא מבין שהוא הבוגר בתמונה?")

אבל כדאי שנבין שכעס הינו אבן דרך נוספת במסע שלנו.
הוא חלק ממנגנון של הנפש, שמתקוממת וכועסת
על שלקחו לה את המוכר, את הבטוח, את הרצוי.

היא כועסת על אובדן הבטחון והשפיות של הבית שלה.
זה נורמאלי.

כשהכעס עולה, הוא הזמנה אחת גדולה,
לבדוק ביננו לבין עצמנו, ממש בשקט,

לא מה הוא עשה, אלא מה קרה לי.
מה פוגע בי.

הכעס יכול לגלות לנו אוצרות של אמת
שאף אחד אחר לא יספר לנו,
כי הוא נדלק וניצת היכן שבאמת כואב לנו.

לדוגמא:

אמא אחת סיפרה שהיא ממש כועסת
כשהבת שלה לא הולכת צנוע. זה מוציא אותה מדעתה
שהיא יוצאת לשכונה (החרדית מאד) בלבוש לא הולם (בכלל..)

ומה מכעיס אותך?
שאלתי אותה.

"זה לא צנוע!"
"וזה מחטיא את הרבים!"

ואם לא היו שכנים, או שהייתם גרים בשכונה חילונית
גם אז זה היה כל כך מפריע לך?

פתאום יש שתיקה של דקה או שתיים.
אז אולי צניעות, היא לא הנושא היחיד.
אולי יש כאן עוד שכבה, שצועקת "כואב לי!"

זה יכול להיות שכואב לנו
מה יגידו עלינו , או מה כולם חושבים,
או שאנחנו מרגישים שאיבדנו סמכות מול הילד הזה,
או פשוט שהנערה שלנו "לא סופרת אותנו יותר",
אאוץ. זה כואב באמת.

ואת כל זה מגלה לנו הכעס,
בתנאי שנסכים להקשיב למה שהוא מנסה לספר לנו,
כי הוא עולה ומתעורר, כשדורכים לנו על נקודה כואבת
בעומק הנפש שלנו. לא של הילדים.

במילים פשוטות,
כעס הוא מידה נוראית,
אבל כעס מוקשב, שעובר עיבוד,
יכול להתהפך לברכה.

יש לנו את היכולת להרגיש ולזהות כשהוא עולה,
ואז לפני שהוא פורץ החוצה,
להתפנות לאיזה חדר, ובמקום לכעוס אותו על אחרים,
להפוך אותו לכעס קדוש,
כזה שמגלה לנו טפח ושניים,
על מה שכואב לנו באמת הפנימית שלנו,
ועל מה מגרד ומקלף לנו את האגו.

פתאום תגלו, שבמקום הרצון לצרוח,
מגיע הרצון לבכות. ולהתפלל.

תפילה שמבקשת
שנזכה לצאת לחופשי מהכבלים של הכעס,
שנזכה לאהוב את הילדים שלנו חזרה,
כמו שאהבנו אותם פעם, כשהם נולדו. ככה, פשוט.
ולאט לאט להירגע, ולהמשיך במסע,
אל תוך עצמינו וקרוב יותר לנוער המתמודד שלנו –
שצריך אותנו, עכשיו יותר מתמיד:
נוכחים ומנהיגים,
שלא נבהלים,
גם לא מעצמינו.