"תשמע, מאז כיתה א היו בעיות. הוא אף פעם לא היה רגוע. בחברה לא מצא את מקומו, עם אחיו הוא היה נלחם כל הזמן ובמישור הלימודי אף פעם לא ליקקנו דבש. אבל עכשיו- זה הפך להיות בלתי נסבל. אני חושבת שהוא מתחיל להתמכר."

לא מעט שיחות שלי עם הורים נפתחות ככה. שיחות שמספרות על כאב שהודחק, ניסיון לתמרן לאורך שנים וחוסר מענה במישור הרגשי. ואז מגיעה שורת הסיכום- הוא מכור, וזאת בעיה רצינית. בדרך כלל, כשאני שואל את ההורה מה הבעיה שבשבילה הוא היה רוצה להפנות את הנער לטיפול, הוא לא מבין אפילו מה השאלה. לא הבנת? הוא מכור. 

אוקי, ומה אנחנו רוצים שישתנה? מה זאת אומרת? שיפסיק עם השימוש. בדרך כלל גם נשאלת שאלה נלווית- תוך כמה זמן נראה לך שהוא יפסיק אם יגיע לטיפול.

ואני מנסה להסביר להורים- התמכרות- זו מילה גדולה ומאיימת. היא כנראה מעלה קונוטציה לנרקומן על קרטון בצומת או בנאדם זרוק וחסר תקווה, כשלמעשה- כשאנו אומרים התמכרות, אנו מדברים על כותרת די גדולה, לפתרון מדהים שהילד שלנו מצא.

תזכרו- 'התמכרות היא אף פעם לא הבעיה. התמכרות היא בהכרח פתרון שגוי לבעיה אמיתית.'

ואם נשלח את הילד שלנו, שלאחר כל כך הרבה שנים מצא פתרון שמספק לו מענה למה שכואב לו- לתהליך שיעצור לו את הפתרון הזה- אנו בהכרח מכאיבים לו. אנו בהכרח דואגים לעצמינו, שולחים אותו לתהליך על מנת שאנו נהיה רגועים. 

ואולי- זו ליבת הכותרת לאותה התנגדות לתהליך טיפולי שאנו נפגשים איתה כל כך הרבה מול מתבגרים.

תדמיינו את זה ככה- ילד קטן שזה עתה עלה מגן חובה לכיתה א'. ולאורך ילדותו המוקדמת הוא היה אהוב ורצוי, הוא מצא את מקומו בקלות. הגננת אהבה אותו, חבריו היו טבעיים לו והוא לא מצא את עצמו נאבק על מקומו אף פעם. ומשהוא שם- במעבר לכיתה א'- היה טראומתי עבורו. הוא הרגיש מאוים, לא מצא את מקומו, ואולי אף תויג כילד כאפות או כילד הבעייתי. ולאורך ילדותו זה כאב לו. כשסיפר איך ילדים מציקים לו- שאלו אותו- אולי אתה מציק להם קודם? כשאמר שלא משתפים אותו בהפסקות- הסבירו לו שעליו להיות יותר נחמד ופחות תוקפני. 

ולאט לאט הילד הזה הבין שתמיד האצבע מופנית אליו. הוא הבין שהוא בעייתי, שהוא לא חשוב, שהעולם נגדו, שאין לו מקום בעולם. הוא הלך והסתגר. הלך והתייאש. הוא החל להתנהג בדיוק כמו שסיפרו לו שהוא. הוא הבין שהוא בעייתי ולכן כך התנהג. הבין שאינו אהוב ולכן- הפסיק לצפות. כל פעם שניסו להעיר לו, להאיר לו, או לעורר את תשומת ליבו- מבחינתו- לא ניסו לעשות לו טוב. הוא יודע, בסה"כ רוצים שיפסיק להפריע.

והיום הוא בן 17, וסוף סוף הוא גילה את הפתרון שלו. פעם ראשונה שמשהו באמת עוזר. ששקט לו בבטן והוא לא מרגיש שצריך להילחם כל הזמן. ואז אנו מגיעים ואנו רוצים שיפסיק עם ההתמכרות הזאת. יש לנו סיכוי?

האם אנו יכולים לשכנע את הילד הזה- שהתהליך שאנו רוצים שיעבור- קשור לתחושות הלא נעימות איתם מתמודד? האם אנו לא משקרים לו כשאנו אומרים שאנו רוצים שיהיה לו טוב, אם כל מה שמעניין אותנו היא התנהגותו שצריכה להשתנות?

התמכרות היא לא הבעיה, היא פתרון לבעיה. ולכן- כשאנו רוצים לטפל בהתמכרות, אנו רוצים לטפל בבעיה שמייצרת את הדחיפות לפתרון הזה. וכשאנו רוצים לטפל בהתנגדות שהוא מביא, אנו רוצים להבין אותו. להבין למה מתנגד. על מה אנו מאיימים. ואם לא כך- השיח בינינו יישאר סבוך. 

אז תדמיינו את זה אחרת. תדמיינו את הילד הזה שומע את הוריו אומרים לו- תקשיב, אנחנו יודעים שאתה חושב שכל מה שמעניין אותנו זאת ההתנהלות שלך. תדע לך- שאתה טועה. כל מה שמעניין אותנו הוא- שיהיה לך טוב. אנחנו כל כך שמחים שמצאת את הדבר הזה שעושה לך טוב. אבל אנחנו יודעים שלא טוב לך. מגיל נורא צעיר זה נראה ככה. אנחנו לא רוצים שהדבר הזה שמצאת יהיה הכרחי לך. אנחנו רוצים שיהיה לך טוב גם בלעדיו. זאת כל מטרתנו. 

ונניח ותצליחו, והוא אכן יאמין, האם לדעתכם ההתנגדות תשתנה? תתגמש? תהיה פחות נוקשה? 

תנסו, זה עובד.