"תאהבו אותם בלי תנאים!"
מכירים את המשפט הזה?
אחד המשפטים המציפים,
מאלו שמעוררים אצל הורים מתמודדים
רגשות אשם ובעיקר, התנגדות.

בשבוע שחלף, פגשתי עשרות אימהות
במסגרת הרצאות שמסרתי בכמה מקומות.
פגשתי לבבות מרוסקים,
אכזבה, כאב וחוסר אונים.

היטיבה להגדיר זאת במיוחד, אמא אחת
שניגשה אלי אחרי ההרצאה עם דמעות בעיניים
ואמרה לי "כשדבר כזה קורה, זה מרגיש כמו פיגוע".

רק מי שחווה את זה יודע
עד כמה שהיא צודקת. מדוייקת.
כל הבית מתערער,
הכל מקבל צורה אחרת,
החיים שהיו קודם, לא יחזרו שוב,
יהיה כאן משהו חדש,

אבל בינתיים, יש רק חוסר אונים, כאב ותסכול גדול.

ובתוך כל הקלחת הזו, אנו ההורים,
שומעים שוב ושוב את ההנחיה
"תאהבו אותם. ללא תנאי".

"אני כבר לא אוהבת את הבן שלי",
אמרה לי אמא אחת בוכייה בסיום הרצאה אחת,
"שרק ייקח כבר את הדברים וילך, הוא כל כך מכאיב לי!"

חיבקתי אותה.
לא אמרתי לה שהיא צריכה לאהוב.
כי במצב שלה, היא מרגישה שאי אפשר.
והנה משפט חשוב:
אהבה, אי אפשר לזייף.

אנחנו בני אדם עם רגשות, עם ציפיות,
עם אכזבות, עם לב מרוסק ושבור.

וכדי לאהוב או לתת,
יש אדם אחד שצריך לקבל ראשון,
וזה אנחנו.

אי אפשר לתת או להנהיג כשאנחנו מרגישים
מרוקנים וחסרים, רמוסים ופגועים.
אי אפשר, אל תנסו "לשחק אותה",
זה רק יצא "עקום".

אמא אחרת שיתפה שהיא התחילה
ללכת להתעמל כמה פעמים בשבוע,
אחרת סיפרה שהיא הורידה שעות בעבודה
ועוד אחת, שהיא יוצאת יותר עם חברות לדבר.

תשקיעו קודם כל, בעצמכם.
אתם השורשים והגזע, ממנו ניזון העץ כולו.
מכם ניזונים הפרות, תשקו את עצמכם
בחמלה, ברכות. תנו לעצמכם מקום.
תפנו זמן לזוגיות שלכם (נכון לא נשאר?).

ועדיין, מה זה המשפט "אהבה ללא תנאים"?
זהו משפט שטומן בחובו מפתח גדול
אך גם סכנה גדולה, אם לא קוראים נכון
את הרצפט.

רוב ההורים שאני פוגשת, חושבים ש:
"אהבה ללא תנאי", זה לתת להם את כל מה
שהם רוצים/ מבקשים/ דורשים.
לא לבקש מהם שום דבר חזרה,
לא לשים להם שום גבולות,
לא להעיר, להימחק לידם, לא לבטא רגשות,
רק להרעיף ולהיות שטיח.

ניסיתם את זה פעם?
עם ילד שמורד, ובועט, ומתחצף וגורם
לכל הבית שלכם להיות שדה מלחמה?
אם הצלחתם, וגם רגוע לכם עם זה,
גם כשבועטים בכם, אז אתם בדרגת אמונה כזו גבוהה
אין לי מה לומר, מלבד העובדה שאתם מלאכים.

אבל רוב ההורים
כן עוברים מסע כואב של כעס ותסכול.
ויש את ההורים (יותר מצוי אצל הגברים, אתכם הסליחה)
שפשוט יעדיפו להדחיק מרוב כאב
ולומר לעצמם ש"לא אכפת להם",
ופשוט להתנתק רגשית, לסגור את הלב
ולקוות להתעורר "כשהכל ייגמר".

לאחרונה פגשתי אמא אחת שסיפרה לי
שהבת שלה כבר 3 שנים לא מדברת איתה
ולא גרה בבית.
"וכבר לא אכפת לי. בכלל."
היא אמרה והפנים שלה היו מסיכה של סבל
וכולה הקרינה צער.
אז אם באמת לא אכפת לך,
למה את סובלת? למה את לא משוחררת?
רציתי לשאול אותה.
כמובן שלא שאלתי, כי היה עליה שלט גדול של:
סגרתי את הדלת. אין כניסה.

אני פוגשת הורים שכואב להם עד כלות,
והמשפט של "תאהבו אותם בלי תנאים"
מכעיס אותם וגורם להם המון רגשות אשמה,
כי מה לעשות, במצבי הכאוס האלו
הדבר האחרון שאפשר לומר להורים זה
"תאהבו ללא תנאים".
יש לנו תנאים, ואין לנו אהבה. נגמר.

מעטים ההורים שיעזו להודות
שהאהבה, במצבים האלו, איננה.
כל מה שנשאר זה בור שחור של תסכול
והמון המון כאב ובעיקר, תחושת בגידה.

אחרי כל מה שהשקענו ונתנו
ועכשיו זה?

ולמה אני מאריכה בזה?
כי מאד חשוב שנבין, שכדי להגיע למצב של ריפוי
עלינו, קודם כל, לומר את האמת.
כואב לנו. לא פשוט לנו בכלל.

כשפגשתי את כל האימהות האלו בהרצאות,
הרגשתי חרדת קודש.
אלו אימהות שקמות בבוקר, לעוד יום,
כשהלב שלהן מרוסק.

וכל מה שהן רוצות זה להחזיר את הקשר
ואת האהבה הטבעית בין אמא לילד,
וזה כל כך קשה, וחד צדדי (בינתיים).
כואב.

אז בואו נעשה קצת סדר בעניין,
של מה זו "אהבה ללא תנאי"
אבל באמת, כמו שאנחנו צריכים,
במילים פשוטות, בגובה העיניים
ובהבנה, שאי אפשר לדלג על שלבים.

כשאומרים לנו לאהוב ללא תנאי,
זו בעצם קפיצה לשלב האחרון,
לשורה התחתונה, לצורת העבודה
שיכולה להחזיר ביננו את הקשר למצב תקין בע"ה.

אבל יש שלב מאד מהותי לפניו,
שבלעדיו, אי אפשר להגיע לאהבה,
בדיוק כמו שבעבודת ה',
צריך קודם "קבלת עול מלכות שמיים"
ורק אחר כך "ואהבת". (סדר קריאת שמע).
אז מה זה קבלת עול מלכות שמיים?
קודם כל, לעצום את העיניים,
להיכנע ולקבל.

ומי שבתוך הסיפור, יודע כמה השלב הזה
קשה, מפורר את האגו, ולוקח זמן.

לקבל, אומר להבין:
שהמצב השתנה,
שאנחנו לא אשמים,
שאנחנו בתוך שבר,
שהחיים לא יחזרו להיות
מה שהם היו "לפני", (וזה כואב!)
שכואב לנו, שעצוב לנו
ושאנחנו מאד מבולבלים.
שיש אי הסכמות ביננו,
ושכל המשפחה מבולבלת.
לקבל.

לקבל את זה שה'
נמצא איתנו גם כאן, שזה ניסיון קשה,
שזה לא עונש, אלא הזמנה,
ושמותר לנו לכאוב ולשתף.

יש כל כך הרבה עבודה בשלב הזה
שנקרא "לקבל עול מלכות שמיים".
לקבל את זה , שזה רצון ה',
ושזה בסדר.

כשכל המציאות משתנה,
ויש בה כל כך הרבה רגשות קשים
ואובדן המוכר והבטוח,
אז יש רעידת אדמה בתוך הלב.
בתוך הבית. בתוך המשפחה.
הכל זז, לבבות נשברים,
צריך למקם ולאחות הכל מחדש.

והשלב הזה לוקח זמן,
אי אפשר לדלג עליו ולקפוץ
לדרגה הגבוהה של "תאהבו אותם".
כי בשלב הראשון, כל מה שהורה רגיל רוצה לעשות
זה להתנגד ולצעוק
"תחזירו לי את הילד שלי חזרה".
יש כאן שבר.

זה שלב שדורש מאתנו רכות
והקשבה, ויכולת לשתף בן/ בת זוג,
חברים, משפחה או יועץ/ רב/ התבודדות/ כתיבה.

אל תישארו עם זה לבד, זה שורף מבפנים.
השיתוף במקום בטוח, על בסיס יום יומי קבוע,
ללא שיפוט, ללא עיצות וללא ביקורת,
מאפשרים לנו, כהורים, לקבל את המצב החדש
ואת עצמינו בתוכו, ולגדול. לקבל כח,
להבין שזה בסדר לכאוב, ולגדול תוך כדי.
שלא נמות מזה, ויש לנו כח.

רק כשאנחנו במקום שמקבל את עצמנו
בתוך השבר הזה,
נוצרת בנו היכולת, להכיל גם את השבר עצמו,
ואת הילדים המתמודדים שלנו.

לקבל את המצב, להיכנע ולהבין
שיש כאן מציאות חדשה
שדורשת אהבה ותקשורת בכלים אחרים,
והרבה פעמים, אהבה חד צדדית,
ונתינה ללא משוב וללא הכרת תודה (בינתיים)
וזה בסדר.

כשאנחנו ניגשים ממקום שלם ורגוע
שמקבל את המציאות השונה בהכנעה
אז אנחנו לא בלחץ "לאהוב והרבה"
כדי שהילדים יחזרו כבר בתשובה.
ואז הם לא,
ואז אנחנו כועסים שהשקענו "לריק"
ועוד כל כך התאמצנו…..

כי כשאנחנו מקבלים את עצמנו
ואת המציאות וההתמודדות החדשה,
בצורה בריאה, כנה ואמיתית
בלי להסתיר מפני עצמנו את האמת הפשוטה
שכואב לנו נורא, ומותר לנו לבכות בלילה
כשאף אחד לא רואה,
אז יש בנו מרחב להתחיל לאהוב ממקום
נקי וחדש, מתוך דינאמיקה חדשה של קשר
וגם לדעת היכן עובר גבול היכולת שלנו
ולהפסיק לזייף.

כי אם יש משהו שדחף את הילדים האלו החוצה,
זו הרגשת חוסר שייכות מזעזעת,
(והסיבות לכך הן רבות, ראו מאמרים קודמים)
והם צריכים לבנות אמון מחדש
במקום שלהם. בשייכות. בקשר.
זה לא שחסרה להם "אהבה"
כפי שאנחנו רגילים לפרש אותה
"פוצי מוצי, קנו לי",
אלא מקום שאומר
"אנחנו מקבלים אותך. את מי שאתה,
רואים אותך מעבר לכל המעטפת,
את/ה שלנו , תמיד." 

וכדי להגיע למקום שמסוגל לעשות את זה
אנחנו צריכים ללמוד לקבל:
את המציאות.
את הנסיון.
את הקושי.
את עצמינו.

כי אם יש משהו שמרפא את הילדים האלו,
זו אמת. ופשטות. וענוה. וקבלה.
ובהמשך, ועם המון עבודה עיקשת,
כל אלו, הופכים באופן טבעי,
לאהבה אחת גדולה.