פרופ' שאדאב רהמן מהמחלקה לרפואת שינה בהווארד ערך מחקר בו נבדק הקשר בין תפקודי המוח לתפיסת העייפות. במילים אחרות, המחקר בדק האם אנו עייפים כשאנו באמת עייפים או כשאנו חושבים שאנו עייפים.
הנבדקים התבקשו ללכת לישון במעבדה, וכשהם קמו הם נבחנו במבחן הבודק מהירות תגובה. לאורך המבחן יושב הנבדק מול מסך ועליו ללחוץ על כפתור ייעודי כשמופיעה נקודה אדומה על המסך. מחקרים קודמים הוכיחו שעייפות מפחיתה את מהירות התגובה במבחן זה.
הנבדקים ישנו בחדר ללא חלון, והאינדיקציה היחידה שלהם לגבי כמות זמן השינה הייתה באמצעות שעון שלמעשה הראה שעה פיקטיבית. החוקרים היו היחידים שידעו באמת כמה זמן כל נבדק ישן בפועל. חלק מהמשתתפים קיבלו שעון 'ממהר'. הם ישנו 4 שעות והשעון שמולם הראה שחלפו 8 שעות. חלקם השני קיבלו שעון איטי. זמן השינה שלהם עמד על 8 שעות מלאות, כשבפועל השעון הראה שחלפו רק 4 שעות שינה. תפיסת הזמן לא תאמה את המציאות. אלו שישנו לילה מלא חשבו שישנו רק 4 שעות, ואלו שישנו 4 שעות חשבו שישנו לילה מלא.

תשומת ליבם של הנבדקים כמובן לא הופנתה לשעון ההירדמות והיקיצה. ובתמימות עובד המעבדה העיר אותם על מנת לעשות את המבחן לשמו הגיעו. באופן פרדוקסלי כל הנבדקים שחשבו שישנו לילה מלא- תפקדו כאילו ישנו לילה מלא. מהירות התגובה הייתה גבוהה ועקבית. בהתאמה- הנבדקים שהתעוררו לאחר 8 שעות וחשבו שחלפו רק 4 שעות- תפקדו בצורה עייפה ונלאית.
זו דוגמא לאינספור תופעות מוזרות שגרמו לכך שכאב (פיזיולוגי) יהיה אחד הנושאים הנחקרים ביותר. בינואר 2012 אדם בן 34 משיקגו הגיע לבית החולים עם תלונה על בחילות שהתחילו באותו בוקר. לאחר בדיקות וצילומים התגלה מסמר באורך 8.25 ס"מ שננעץ בראשו ככל הנראה יום קודם לכן במקום עבודתו ללא ידיעתו.

כמה שנים קודם לכן, בינואר 1995, פורסמה ידיעה קטנה באחד מעיתוני הרפואה החשובים בה סופר על גבר בן 29 שהובהל לבית החולים כשהוא נאנק מכאבים לאחר שמסמר באורך 15 ס"מ נתקע בכף רגלו. הוא הובהל לחדר הניתוח ולאחר הרדמה נשלף המסמר. הרופאים נדהמו לגלות כמה רגעים לאחר מכן כשהורידו את הנעל של האדם המורדם שבדרך נס המסמר עבר בין בהונות כף רגלו וכלל לא חדר לגופו. הכאב שאותו אדם הרגיש לא נגרם מנזק ממשי אלא כתוצאה מכך שכביכול ראה שנגרם נזק.
הדוגמאות שהצגתי אינם היחידות, והם הובילו את האגודה הבין-לאומית לכאב להגדיר כאב כך: חוויה חושית ורגשית לא נעימה שהמוח מקשר עם נזק ממשי או פוטנציאלי לרקמות או חוויה הדומה למה שהמוח מקשר לכך.

ממליץ לקרוא את השורות האחרונות שוב. כאב לא מתעורר כשבהכרח מתקיים נזק. מספיקה המחשבה שעוד רגע יתקיים נזק. פרשנות המוח לסיטואציה- היא זו שמעוררת כאב. כאב קורה במוח. כאב לא קורה באזור הפגוע.
כן, הכול בראש. מכסה של סיר שנופל מהשיש לרצפה לא משמיע רעש אלא מייצר תנועה של חלקיקי אוויר. על מנת שאותה תנועת אוויר תתורגם לרעש- נדרשת אוזן שתקלוט ותעבד את המידע.
ואם כאב פיזיולוגי מתנהג כך- כאב רגשי בהכרח מתקיים באותה צורה. בנאדם שסובל מפחד גבהים יודע שאינו עומד ליפול מהגג. אם היה חושב כך לא היה עולה לשם. בפועל- כשאנו חווים פחד גבהים אנו מתרחקים מהמעקה ולא מסתכלים למטה. אנו יודעים שהתחושה אינה הגיונית, ועדיין מבט למטה מפיל את הלב.

השבוע סיפרתי על כך להורים שלא מזמן הבת הבכורה שלהם נכנסה אלינו לטיפול. ילדה מקסימה שעד לפני תקופה קצרה הייתה עוגן עבורם. ילדה אחראית ובוגרת. בבית הספר ועם חברותיה- הכול בסדר. אבל בבית משהו השתנה. היא הפכה כוחנית כלפי אחיה, כופה התנהגויות, מעוררת מהומות ומתנהגת בכוחניות.
הם הגיעו לשיחת ייעוץ ושיתפתי שהילדה שלהם ממש הייתה רוצה שיידעו שהיא מרגישה שאיבדה את מקומה בבית. שכשאחיה לא שומעים בקולה או כששעות השינה שלהם הפכו להיות זהות- היא מאבדת את הייחודיות שתמיד הייתה לה. והם הזדעקו ושללו זאת מכל וכל. 'מה פתאום. היא מרכז הבית. היא עדיין הבכורה, עדיין ניתנים לה תחומי אחריות רבים, זאת הגזמה פרועה'.אז הסברתי להם על כאב. על כך שלא תמיד כואב כשכואב, לפעמים כואב כשעומד להיות כואב. ותמיד כשכואב- זה לא קשור למציאות האובייקטיבית אלא לפרשנות שלנו אודות אותה המציאות.

וחשבתי על זה שזה יכול להועיל לכולנו. כי ההבנה הזו תאפשר לנו להבין טוב יותר את הילד שלנו ואת הצעקה שלו. היא תגרום לנו להתעמת פחות עם המציאות ולהכיר בכך שיש כאן חוויה סובייקטיבית שנחוות. תחושות האשמה שלנו יפחתו ויכולת ההכרה שלנו בחוויה שלו תגדל. ואם נכיר בחוויה שלו בלי להתעמת איתה- הוא יהיה פחות מאוים. עם פחות פוטנציאל לכאב, ומשכך- הוא כנראה פחות יתגונן.
אבל לא רק עבורם. גם עבורנו ההורים. כאב אינו המציאות אלא מה שאנו רואים בה. אותה אשמה, תחושת בושה, הקטנה או אחריות יתר וקושי לשחרר- אלו תחושות לגיטימיות- וזה לא הופך אותן לעובדות. וגם לנו ההורים- מגיעה קצת אמפטיה.